הטלנובלה של תעשיית הדוט קום
מאת ימי גליק | 67 תגובותבזמן האחרון אני מתקשה לקרוא את דיווחי הבלוגים והעיתונות אודות התעשייה. הם פשוט מרגיזים ומקוממים אותי.
זה מתחיל עם כותרות המדיה על התהפוכות ב- board של יאהו או על נסיונות רכישה אגרסיביים של ענקיות הדוט קום וממשיך בהצגת כל סטארטאפ-עולל עם שלוש שורות קוד כאיום אסטרטגי על מובילות השוק. בנרטיב הדיווחי שולטים היום קונפליקטים, השתלטויות עוינות, פיטורים ומצוקות הדולר.
אשכרה, ארבעת פרשי האפוקליפסה דוהרים והמדיה מדווחת לנו מהשטח על התקדמותם.
כמעט כל הדיוט שולט היום בשמותיהם של חברי ה- board של יאהו ובעלילותיהם ואני שואל – למי בכלל אכפת? מה יאהו עשתה למעני בשלוש השנים האחרונות? למי אכפת אם תתפרק לאלף מרכיביה ואם חברי ה- board שלה יאלצו לאכול בורקאסים בבניין אחר.
ומה כל הסיפור עם הדולר? המיזמים מפטרים, מתארגנים מחדש על התוכניות, ומתחילים מוקדם מהצפוי בגיוס נוסף. בעסה, נכון, אבל מתגברים. על מיזם של עשרה עובדים זועקות הכותרות "20% מהעובדים פוטרו". רבאק, שניים הלכו הביתה, בשביל זה הערתם אותנו? יש מחסור עצום במתכנתים, מעצבים, אנשי שיווק טובים ומנהלי מוצר – והמפוטרים לא נשלחים למדבר תעסוקתי.
כבר אין מוצרים או פיצ'רים מגניבים לספר עליהם? טכנולוגיות שישנו את האופן בו אנו חיים גם אם הן לא איום ישיר על מודל ה- PPC של גוגל? שיתופי פעולה ששווה לשמוע עליהם גם אם אינם כוללים השתלטות עויינת? סיפורים אנושיים שאינם מערבים אינטראקציות מתחום הטלנובלות?
בעניין זה, בלטה במיוחד הכתבה מהשבוע שעבר בדה מרקר על נטלי קרמר מ-מודו שעוררה גלים בשל הקביעות המקוממות שהובעו בה כנגד נשים בתעשייה. כמי שעשה כמה ראיונות בחייו, כמה מהם ב-דה מרקר, הוכיתי בשוק מדבר אחר – מחוסר הכבוד המוחלט למרואיין. ללא קשר (אני מקווה) למינה, הובעו כלפי המרואיינת קביעות אישיותיות כמו "אישיות תוססת ומעניינת, לעומת זאת, לא ברור אם יש שם". ממתי רצח אופי הוא חלק מראיון עיתונאי בנוגע למחזיק תפקיד בחברה? שני כתבים, עורך ומשכתב עברו על הטקסט וידם לא רעדה. אותו ליקוי מאורות תפיסתי, המתייחס לכל אירוע כטלנובלה ויוצק בה תכנים בהתאם, בא בעצם פרסום כתבה זו לידי ביטוי שאפשר לי בפעם הראשונה לתפוס את רוחב היריעה של התופעה. ועל כך תודה לדה מרקר.
חברים, בלוגרים ועיתונאים, המדמנה הזו אינה טובה לתעשייה ואינה טובה לנו. אני פונה למה שדוברי האנגלית קוראים "Our better angels" ומבקש – די.
דברים כדרבנות, אבל אני חושש שהם לא יעזרו. אף אחד לא מעוניין להיות על מסלול התנגשות עם התקשורת הרלוונטית (כולם, כן). הראיון המיזוגני ההוא היה כל כך רע, שנראה שכבר לא היתה ברירה. המבנה הכלכלי שלה מחייב אותה להחזיק תמיד צוותים טיפה פחות מנוסים ממה שראוי. אין להאשים כתבים מתחילים שלומדים לעשות קופי פייסט, יש לשאול למה אין מעליהם עורכים בדרגי ביניים שיודעים לגדוע באיבן שטויות מופרכות כאלה ואחרות. וכל יום יש דוגמאות.
וכאן יכול להיות לך תפקיד חיובי, בתנאי שתרצה לקחת אחריות.
לדחוף לעיתונות הפרטית סיפורים שיש בהם דרמה, אבל גם סיפור שכדאי לספר.
הנקודה העיקרית היא "דרמה". חייבים למצוא את הזווית הדרמטית בכל דבר.
בכלל לא פשוט, אבל אם אתה ואחרים תקחו אחריות למצוא את הסיפורים האלה, העיתונות תיקח אותם.
ימי, גדי. יש מה לומר על לא מעט כתבות טכנולוגיות היום בדה מרקר, גלובס וכלכליסט (שלא לדבר על ידיעות ומעריב, שם לפעמים הפשעים חמורים יותר). אבל מה שאני סולד הוא שיח מכליל, שלא מתייחס לעובדות ולא מנפק דוגמאות.
ימי, עסקת יאהו מיקרוסופט וכל הסאגה סביבה היא סיפור טכנולוגי עצום. לייחס לכך שהעיתונות הכלכלית הישראלית בחרה לנפח אותו יהיה עוול, כי אין היום כלי תקשורת שלא מטפל בפרשה הזו.
לגבי הפיטורים. אנחנו משתדלים באמת שלא לפרסם ידיעות של "שני עובדים שפוטרו", אבל מה לעשות, גם אתה יודע שסטארט-אפים זו קבוצה קטנה של אנשים. כשמפטרים עשרה לפעמים זה שליש חברה. נשמע מעט, אבל זה המצב בתעשייה הזו.לא ראיתי שעשו מזה כל מני כותרות גדולות. רוב ידיעות הפיטורים מקבלות 200-300 מילה בעיתון והשטח בהתאם. אתה יכול לומר שאנחנו מנפחים, אבל המציאות היא (ואני מכיר אותה היטב בדיוק כמוך כתור מי שמכסה את התחום) שאין כמעט חברת סטארט-אפ שלא נפגעת ממשבר הדולר. לא לסקר את התופעה הזו זה פשוט עוול ועיוות של המציאות. ראה את זעקתן של הקרנות ואיגוד התעשיות האלקטרוניות. ימי, אין יום שאנחנו לא מקבלים הדלפה מעובד כואב שפוטר. זו המציאות, ולא כפי שאתה מתאר. כן יש ביקוש למקצועות מסוימים. אבל במקביל תופעת הקיצוצים הולכת ומתפשטת.
גדי, נכון שיש כתבים מתחילים, גם אצלנו בדה מרקר (אני אגב קרוב לשלוש שנים שם, ועוד כמה שנים קודם לכן בכל מני מקומות). אף אחד לא עושה קופי פייסט לידיעות. כולם משתדלים לעשות את העבודה שלהם בצורה טובה. יש התחלקויות. יש נפילות. יש אייטמים רעים. אבל זה לא הכלל.
גדי: בדה מרקר עובדים לא מעט עיתונאים ראויים ושכבת העורכים ראויה בהחלט. אני חושב שיש כאן טרנד לא בריא שהגיע הזמן לשים לו סוף.
חנן: תוך כדי כתיבת הפוסט חשבתי על תפקידי בכל העניין. אני בהחלט חש שיש עוד דברים שאני יכול לעשות כדי לשפר את המצב. אנסה לעשותם.
גיא: בשנים האחרונות ובעיקר בשנה האחרונה השתלט סוג מסויים של שיח על העיתונות הטכנולוגית. גלגוליו של קפטן אינטרנט, להם הייתי עד ב-11 השנים האחרונות מתוך המערכת, הם ראי מצויין לתהליך – מילדות חייכנית ואופטימית לבגרות צינית ומתנכרת.
היי, גם לי היו טורים בעיתון שהצטערתי ששלחתי, אבל הבעיה היא לא עם טור זה או אחר אלא עם הגל העכור ששוטף אותנו. אם אתה עובר על הכותרות היומיות אתה לא יכול שלא להרגיש שהכל מתפרק מסביבך.
זאת המסה שמדברת ולא כתבה זו או אחרת. הכתבה שהזכרתי פשוט נתנה את הדחיפה הנכונה.
לא יתכן שעורך יסגור יום עם שתי כתבות פיטורים, מריבה בבורד, מיזוג עויין ושתי כתבות "כיצד נפתח את התחת לגוגל".
ימי, מעניין אותי לשמוע. מה אתה חושב צריך לשפר בעיתונות הטכנולוגית.
גיא, עם כל הכבוד, ואנחנו מכירים מספיק זמן, מה שמכתיב אצלכם (כמו גם אצל מתחריכם מרחוב האצ"ל) את הסיקור היא הפאניקה. לא הפאניקה משער הדולר או מאימת פיצוץ הבועה, אלא הפאניקה מכך שהמתחרה העלה ידיעה שכעבור חצי שעה עדיין לא נמצאת אצלכם. כמות השטויות שמתפרסמות בעיתונות הטכנולוגית בשנתיים-שלוש האחרונות היא מדהימה, והיא נגזרת בעיקר מהסיבות הבאות:
1. התחרות עם העיתונים/אתרים אחרים, שמובילה לכך שכל ידיעה זוג ז' שאיכשהו העורך לא היה מספיק חכם להבין שמעניינת בדיוק עשרה אנשים מקבלת פולו אפ אצל המתחרה (כי הרי לא יתכן שהדה-מרקר פרסם משהו שגלובס לא פרסם, ולהיפך, ולא משנה אם מדובר בציטוט מופלץ של יזם של חברה בת שלושה אנשים או עסקה ששווה מיליארד דולר – היחס לידיעה הוא בדיוק אותו יחס, אם היא מופיעה קודם לכן אצל המתחרה).
2. בהמשך לסעיף הראשון, אחרי שהמילה "בלעדי" כבר איבדה מזמן את המשמעות והחשיבות המקורית שלה ("בלעדי! delver השיקה היום מנוע חיפוש! אנחנו הראשונים שבחנו אותו בישראל! אז מה אם עוד 20 אתרים בעולם כבר עשו את זה,אנחנו היחידים שאשכרה סיכמנו עם החברה ויחצ"ניה שנפרסם את הביקורת הראשונה, ולכן נזכיר לכם שאנחנו ראשונים בכל פסקה שלישית, אפילו אם חלק גדול מכם כבר שיחק עם השירות הזה מאז שנחשף היום! אין עלינו! אם היה אפשר היינו מבצעים בעצמנו אקט אוראלי ממש ברגע זה כי אנחנו נורא מרוצים מעצמנו! [וזה, גיא, הסיפור המביך השני, לפחות, שהעורך שלך חתום עליו בשבועות האחרונים, בנוסף לקטסטרופה עם נטלי ממודו. אה, והיה גם הטור ההזוי ההוא, שלפיו כל ארבע רוסיות יפות שהולכות בלילה ביחד הן זונות]), משרדי יחסי הציבור והעיתונאים חזרו ל"עסקאות הברטר" – אני אפרסם איזו שטות יחצ"נית על לקוח קטן שלך, ובתמורה אקבל סקופ על לקוח גדול. העסקאות הללו פשוט זועקות מהטקסט כך שאין טעם אפילו שתכחישו אותן.
3. "פרסם היום, כי מחר תכחיש" – הדוגמא האחרונה: אמיתי זיו פרסם השבוע נתונים מדו"ח של מריל לינץ', ויום לאחר מכן תגובות של הספקיות הסלולריות שטוענות שהדו"ח מופרך. הדו"ח הזה יוצא בקביעות מדי רבעון במשך כמה שנים, וכמעט מעולם הוא לא תאם לדיווח של הספקיות המקומיות. מבחינת זיו, היה לו חומר לשתי כתבות. מבחינת הקורא, הוא קיבל נתונים סותרים, ולכן כל הטקסט המבוזבז הזה לא שווה כלום.
4. באינטרנט אין מגבלת טקסט – אני מבטיח לך שאם היתה מגבלת טקסט יומית על כל מדור, העורך והכתבים היו מתאמצים לברור את החומרים ולא מפרסמים כל שטות (וגם הכתבות עצמן היו מכילות הרבה פחות שטויות שפשוט הועתקו מהארכיון וכבר לא רלוונטיות).
5. נלחמים במתחרה על גב הקורא – על סקר TIM ושימושו לניגוחים הפנימיים בין גלובס לדה-מרקר כבר נאמרו מספיק מילים, אני חושב, אבל עדיין אצלכם מחליטים שהמלחמה בין שני הגורמים הללו, שנמצאים אי שם בין מקום 15 ל-20 מבחינת הרייטינג שלהם בסקר הזה, ראויה לכותרת ראשית באתר. ראבאק, אז 300 האנשים שעובדים בשני המקומות הללו יקבלו את הכותרת הזו במייל פנימי ותעזבו אותנו בשקט.
העיתונות הטכנולוגית הכלכלית בארץ היא בדיחה עצובה. מדהים שאנשים שנמצאים כאן, עם גישה ישירה לחברות המקומיות והבינלאומיות שפועלות כאן לא מצליחים להביא סיפורים ברמה שהאתרים האמריקאים מביאים. כל טיעון כמו "אבל יש מעלי עורך", "אני במגבלת זמן" ודומיהם לא מתקבל. אתם פשוט התרגלתם לעשות עבודה שטחית, ונוח לכם יותר להצדיק אותה מאשר לנסות לשנות אותה. בתור התחלה, לפני שאתם מעלים ידיעה לאתר, תעשו חמש דקות הגהה ותבדקו שאתם לא סותרים את עצמכם בטקסט, או מפרסמים את שם המשפחה של מייקל אייזנברג בשלוש גרסאות שונות. ואחרי זה, כשאתם קוראים ידיעה אצל המתחרה, תחשבו לרגע אם העובדה שתעשו עליה פולו אפ לא תשדרג משמעותית את החשיבות שלה בעיני הקורא (כי אם שני גופי מדיה פרסמו שחברת צ'וקומוקו מתכוונת להתחרות בגוגל כנראה שבגוגל מפחדים, לא?) במקום לתת לה למות, כמו שמגיע לה, אצל המתחרה.
לא צריך לעבוד בתעשיה עשרים שנה או אפילו חמש שנים בכדי לא לעשות טעויות של הגיון פשוט.
ימי, יש שתי סיבות עיקריות לפרסומי ה"גל העכור" שאתה מדבר עליו, ואני חושב שאתה יודע בדיוק מהן:
1. גורמים שונים מעוניינים בהתערבות כלשהי בשער הדולר, ולכן כל ידיעה על קשיים בעקבות ירידת השער מסייעת להם במאבקם, ולכן הם מזרימים ידיעות כאלה לעיתונאים.
2. בדיוק כפי שב-98-2000 התקשורת המקומית רוממה את תעשיית האינטרנט המקומית בלי פרופורציה, ב-2001-2002 היא שחטה אותה ללא פרופורציה, והנה שוב מ-2004 היא מרוממת אותה ללא פרופורציה. בעיתונות, אתה בוודאי יודע, יש רק קיצוניות, וכרגע אנחנו בקיצוניותה השלילית, שאין לה בהכרח מספיק עובדות להסתמך עליהן בשטח, אבל יש מספיק "באזז" שבונה אותה. אפשר גם לטעון שלי ולך, כאנשים שנמצאים בתעשיה, יש אינטרס לטעון שהכל בסדר, או, לכל הפחות, שהמצב לא נורא כל כך, אבל אז יטענו שאנחנו "מדברים מהפוזיציה", בלי לבדוק מה בדיוק הפוזיציה הזו.
גיא, אני חושבת שאתה ממש מתמם אם אתה לא מוכן להודות שיש "קו", ומפרסמים את הידיעות שמתאימות ל"קו". הקו כרגע הוא שהתעשיה בצרות, והתחלתם אותו לא אתמול ולא שלשום (אותי כבר הרגזתם עם הקו הזה במאי…http://cafe.themarker.com/view.php?t=412677
נכון, עשרה עובדים יכולים להיות שליש חברה. נכון, הרבה חברות סובלות ממצב הדולר, והשוק בכלל.
ומצד שני – כמה סטרטאפים קמים? שאלתם את המשקיעים אם יש ירידה בפניות אליהם? אני מהמרת שממש,אבל ממש, אין.
ובכל מקרה – זה ממש לא תרוץ שאתה יכול להשתמש בו כנגד כתבה שהיא פשוט עלבון לאינטיליגנציה, לתעשיה ולעיתונות, כמו הכתבה על הבחורה ממודו.
הדס,
מה אני יכול לעשות כדי לשכנע אותך שבכל הקשור לי – אין שום קו שבא לקדם ידיעות מסוג "התעשייה בצרות". אני כתב טכנולוגיה והיי-טק. כל דקה שאני מבזבז על ידיעת פיטורים היא דקה אבודה שהייתי יכול לנצלה בכדי להכיר טכנולוגיות חדשות. ובישראל, ברוך השם, התברכנו ברבות כאלו. אין מקום להיות בו כתב סטארט-אפים מאשר ישראל.
האם בדקנו כמה סטארט-אפים קמים? למיטב זכרוני כתבנו סיכום בשנת 2007 ו-2006 לגבי כמה הוקמו וכמה נסגרו (לפי נתוני התעשיינים). האם שאלנו את המשקיעים? בוודאי. אני כל הזמן בשיחות איתם. ראי את פרויקט הדולר האחרון שערכתי. יש שם כתבה שרק "שואלת" את מנהלי הקרנות. האם יש ירידה בפניות אליהם? ממש לא. לא טענו שכך הדבר. אבל המצב הוא שכמעט כל החברות הטכנולוגיות שנמצאות בישראל מהדקות את החגורה. מקפיאות שכר, מורידות הוצאות לא הכרחיות. לא מבצעות העלאות מתוכננות של שכר. מגייסות מהר מהצפוי. מפטרות לעיתים (יש רשימה של עשרות חברות שפיטרו עובדים בחודשים האחרונים).
לגבי הכתבה של הבחורה ממודו. אין לי מה לומר. אם אורי או טלי ירצו להגיב- הם יגיבו.
גיא: לגבי הנושאים לשיפור – פשוט צריך לכתוב יותר על דברים חיוביים: יותר הישגים, יותר טכנולוגיות, יותר שיתופי פעולה.
מדובר בשיקולי עריכה יותר מהכל, איזה סוג של כתבות יוזמים, מה הטון הכללי. אולי צריך להביא כמה ילדי פרחים דוגמת דרור פוייר ושחר סמוכה כשחקני חיזוק לשינוי הטון והדגשים.
סגנון ה"זהבי עצבני" פשוט לא מתאים לתעשייה הזאת.
ימי, פויר וסמוכה הם כתבי מגזין, לא חדשות, כך שתוספת שלהם (ושכמותם) לא תשנה את זרם החדשות בנימה שאתה לא מחבב אלא להיפך, תיצור ניגוד גדול יותר בין החדשות המדכאות לסיפורי ההצלחה המגזיניים. לא צריך להתעלם מהמציאות ולא צריך לייפות אותה. הדרך הטובה ביותר להעביר את המידע לקורא היא על ידי מתן פרופורציה נאותה, כלומר לא לכתוב על כל חברה שפיטרה שלושה עובדים כאילו ברגע זה חוסלה תעשיית ההייטק הישראלית, אלא לברור את הסיפורים החשובים באמת (התהליך העצוב שעובר על מטאלינק, למשל, ששוב מזכיר שגם להיות ראשון בטכנולוגיה מסויימת לא מבטיח הישרדות) מאלה שהסיבה היחידה לכתוב עליהם היא כי הם הגיעו אליך ראשון.
I'd like to chime in:
Guy, the fact of the matter is that the technology writers here in Israel are far more concerned with "edging out the other news publication" than actually delivering value to 1) the company, or 2) a thoughtful analysis to the readers. Just look at the sensational headlines most of the domestic articles get slapped on them.
Also, and this is a HUGE point… Look at the comments on this post… Notice I used the term "comments" and not "talk backs… There is a TRUE conversation here, unlike with articles on TheMarker/Globes/Etc.
This is the most intelligent comment thread I've read where Israelis were involved.
Why is it that The.co.ils can make a conversation take place while the "professional" news publications can't? There's some serious food for thought here.
Guy–I think you're one of the few professional hi-tech writers, but you have to admit that the situation et large is pretty pathetic. Certainly when considering that Israel is such a hi-tech mecca.
You guys need to step-up(!)
R.
הקו השולט בחלק מהעיתונות הכלכלית וכתביה (ואני לא מכליל כי יש יוצאים מן הכלל) הוא כל מה שהנייר לא סובל אבל אנחנו, מה אכפת לנו. זו עיתונות נוירוטית, מאני-דיפרסית, שנעה בין שטחי ללא רציני. עיתונות חצר של עשירים ומפורסמים יותר שששה לבעוט בכד השמנת של העשירים והמוכרים פחות. הקרנבל סביב מודו עם חשיפתה כאשר התחרות העיקרית היא על סופרלטיבים ששירתו את יחסי הציבור של דב מורן, כאילו הזבוב הזה מטריד את נוקיה. לרוב אין שום עומק, שום ניסיון להסביר את התהליכים המניעים מציאות. ידיעות בנות שתי פסקאות שלא אומרות לי שומדבר. הידיעה המופרכת הזו על Cuil, למשל, http://it.themarker.com/tmit/article/4090, שנכתבה כי הכותב טעה בהקלדה והגיע לאתר פורנו והעיקר שיש "כפי שדווח בדה מארקר" על כך שהאתר קרס. אין קאט ופייסט בעיתונות הכלכלית? תעשו לי טובה, העיתונות הכלכלית מוצפת בהודעות לעיתונות. הדוגמה האחרונה היא הידיעה הזו על אתר חדש לשחר פאר. http://themarkerit.com/tmit/article/4086. אולי זה קשור לעסקיו של אביה, אולי רק כדי למלא חור, אבל תכל'ס, את מי זה מעניין?
[...] מספיק כסף בקופה כדי לעשות זאת. ואפרופו הפוסט הקודם על "הטלנובלה של תעשיית הדוט קום" (אחלה של טוקבקים כנסו לקרוא), התקשורת הרימה את Cuil [...]
ימי, יפה כתבת.
גיא, טוב שאתה פה…יש לי דיבור איתך.
אני אגלה לך סוד קטן. לפני זמן מה התפתחה ביני לבין חבר טוב שלי מעין בדיחה פנימית. כל פעם שגיא גרימלנד כותב בדה מרקר עוד כתבה על פיטורי עובדים, אנחנו שולחים אותה אחד לשני.
בהתחלה זה באמת היה מצחיק איך שכל כמה שעות, בכל יום (כן, אני טיפה מקצין) היינו מעבירים עוד כתבה. עוד מפוטרים. אחר כך זה נהיה מציק ולבסוף מגוחך.
"הוא נהיה ראש מחלקת כתבות פיטורים שם?" שאלנו את עצמינו.
למרות שאתה לא, אני אתייחס אליך כאל נציג העיתון הזה.
חברת סטארטאפ בת 4 עובדים מפטרת 2 עובדים והכותרת זועקת "חברת whatEver פיטרה 50 אחוז מהעובדים!!!".
האימה, אוי האימה…הנסיון שלכם לבוא ולעשות דרמה מתחיל להיות פתטי.
בכתבה השנייה כבר החלטתם שזה משבר הייטק ומשם התחלתם לבסס את העובדה הזאת. ממש כמו שמשטרת ישראל עושה. מכריזה על חשוד ורצה למצוא הוכחות מתחת לשפכטל בשירותים.
אחרי הפיטורים, החלו לבוא כתבות ה"חברת בלה בלה משקיעה X מליון דולר בחברת בלו בלו שמפתחת עלים ירוקים בגוון חדש".
לא משנה שמה שהחברה ההיא עושה לא מעניין בכלל, העיקר לשים בכותרת מספר גדול.
זה גורם לי לתהות, האם אתם מפרסמים כ-ל PR שמגיע לכם למייל?
אם מחר אני אפתח חברה משלי ואאבד חס וחלילה רגל, תדווחו שקוצצו 10 אחוז מהחברה?
אני יודע, לא הכל שחור אצלכם, אבל השחור הוא זה שעושה הכי הרבה רעש, ודה-מרקר מרגיש כמו אסופת יחצנות מפוהקת אחת גדולה.
והקפטן? אל תיתן אפילו לנסות ולפתוח את הפה לכיוון שלו.
So sad, so true…
אני כבר התייאשתי. נראה כי במערכת דה-טוש חווים התעצמות כל פעם שסטארט-אפ בן שני פאונדרים ו-2.5 עובדים שולח מישהו הביתה. בדומה לסיקורים ההיסטריים שנראו במדיה המקומית עם התפוצצות הבועה ההיא, נראה כי אנחנו כעם פשוט מכורים לשמחה לאיד.
מעניין כמה פעמים כל אחד מכם ניהל את השיחה הזו
לשמחתי אני יכול להצטרף בהיותי נטול אג'נדה (סוף סוף!) אגב, באופן משעשע, תוך כדי שאני כותב את הפוסט מתקשר אלי לקוח שלי לשעבר שצריך להתמודד עם אייטם על פיטורי 4 עובדים וכלב (לחלקם כבר נשכרו מחליפים) שיוצגו תיכף ב-10% מהחברה, משבר, בלה בלה…
הסטנדרטים של התקשורת שלנו הם בדיחה. מכיון שאין אצלנו מקצועיות, התחליף הישראלי האופייני הוא צעקנות. כשיש גם מספר בידיעה, אנחנו גם נותנים איזשהו משנה תוקף פופוליסטי לצעקנות שלנו. "עכשיו יש אייטם", כדברי העורך/משכתב/תורן לילה, שכל מה שהוא רוצה, זה אפס בלת"מים (סקרנות עיתונאית, מישהו?)
אגב, באופן חינני למדי, כל הסיפור הזה עובד לשני הכיוונים. למי אכפת מה החברה עושה ואיך היא תורמת לרוכש שלה, אם אפשר להצמיד לידיעה את תג המחיר. XX מיליון דולר, תמונה של העובדים "עושים כרומטיס" ושלום על ישראל – אפשר למכור את העיתון בשקט.
גילעד כמובן צודק גם לגבי התחרות. הוא ואני חווינו את הקשקוש הזה מהצד של חגי גולן כמו שגיא חווה אותו מצד המערכת שלו. הזיעה הקרה העולה בגב הכתב.
/עורך בראותו ידיעה צעקנית (ולא פעם מקושקשת לחלוטין, אבל עם מספר!), וכמובן ריצת האמוק שבסופה – פחות או יותר – נעתיק את האייטם עם שינויי סגנון מינוריים – גורמת למונחים כמו "שיקול דעת מערכתי", "אתיקה" ו"מקצועיות" להשתעל בעצב במחלקה הגריאטרית של בית החולים לעיתונות.
כל אלה תוצרים של מות העיתונאי של פעם. ההוא שאתם מכירים מהסרטים בהוליווד. יש עוד נחום ברנעאים ויוסי מימנים בתקשורת הישראלית, אבל תיכף הם ייגמרו. בתקשורת העסקית המצב אפילו מחריד יותר. על כל יורם גביזון יש לפחות 20 ילדים שאין להם מושג לגבי תחום הכיסוי שלהם או לגבי כל תחום אחר. הם עובדים בגלובס או בדה-מרקר קדנציה של 4-5 שנים, יוצרים קשרים, גומרים תואר שני – והופה לביזנס. העבודה בעיתון היא כלי ותו לאו.
אני יכול לקשקש על זה עוד שעות, אבל בעיני, עד שהישראליות לא תפנים שמלבד קצוות יש גם מקרי ביניים, והם החיים עצמם – הם ולא הילדים נושכי הכלבים – התקשורת שלנו תמשיך להיראות ככה. אתם תחליטו אם אתם רוצים להאמין לקשקוש הזה, בערך כמו שאתם צריכים להחליט אם סקס באמת נראה כמו פורנו.
(מצטער על הקולניות, אבל שתקתי חמש שנים:))
רוי, הביקורת שלך היתה ראויה, אלמלא היית בעצמך מהווה דוגמא לכשל האתי שפושה כאן ובאמריקה. עם כל הביקורת על גיא ועמיתיו, לזכותם יאמר שלפחות העיסוק הבלעדי שלהם הוא סיקור שאמור להיות אובייקטיבי של התחום. אתה, לעומת זאת, גם מסקר את התחום, גם מייעץ לחברות בתחום, גם עובד עבור קרן הון סיכון שמשקיעה בתחום, ואלו רק הדברים שעליהם סיפרת. מבחינתי מה שאתה עושה חמור בהרבה מכל הטענות שהועלו כאן, כי אצלך באמת אי אפשר לקרוא טקסט מבלי לחשוב איזה משלושת האינטרסים שלך גרמו לו להכתב כמו שהוא נכתב.
הרי כולנו יודעים שלא גלובס ולא דה מרקר לא רלוונטים כשזה מגיע לסטרטאפים. הכיסוי התקשורתי רק מבלבל ומפריע. היה עדיף ששני העיתונים יתנו לסטרטאפים לגדול בשקט ויתרכזו בעניני כלכלה וארגונים בעלי השפעה מכרעת על השוק – לדוגמה נסיון השתלטות עויין של חברת התוכנה הגדולה בעולם על חברת המדיה האינטרנטית השניה בגודלה.
מי שרוצה לקרוא על סטרטאפים שיקרא את mashable ו techcrunch. (אולי הם פשוט יתרגמו את אחד הבלוגרים?)
בני,
אתם באמת חושב שטק קראנץ' ודומיו הם האורים והתומים בכל הקשור לסיקור סטארט-אפים בישראל ובעולם?
טק קראנץ' הוא הבלוג הטכנולוגי המוביל בעולם, ולא לשווא. ועדיין גם על על רמת העיתונות שלו אפשר לומר כמה דברים.
צפריר, אתה יודע מה. לצורך הוויכוח אני מסכים עם רוב דבריך. אז איפה אתה וגלעד וכל שאר האנשים שהיו יכולים היום להיות עם ניסיון של 10 -20 שנה בעיתונות טכנולוגית? למה אתם לא שם? אומר לך למה. כי המציאות היום היא שקשה מאוד לגדל משפחה ולהתפרנס עד גיל פנסיה ממקצוע עיתונאי. עצוב מאוד, אבל זה המצב. וכך נראים כלי התקשורת שלנו. עיתונאים שעובדים פרק זמן של כמה שנים ואז עוזבים. לא יודע מה יקרה לי, אבל איך אפשר אחרת כשאלו התנאים הכלכליים בשוק התקשורת המקומי?
אגב, טוב שהערת שגם גלובס, וגם בתקופתך, לקה בליקויים כאלו או אחרים. משום מה גילעד שכח. אתמול עברתי במשך חצי שעה על כתבותיו בגלבוס בעבר. רציתי לראות אם באמת קיימים כאלו פערים בין הכתבות שפורסמו אז להיום. מה אומר, גלעד הוא בעיני אחד הכתבים הטכנולוגיים הטובים שיש, אבל יחסי הציבור נוטפים מידיעות וכתבות שגם פורסמו אז לצד מריעין בישין אחרים.
אמיתי, ראשית כל המחלה הזו מאפיינת את כל העיתונות הכלכלית. שנית, פוטרו בחודשים האחרונים עשרות רבות של אנשים (אם לא מאות). לא הצלחתי להבין מניין התיאוריה שלך שעדיין התעשייה מפטרת בזעיר אנפין. זה לא המצב. ואנחנו מדווחים על הכל, הצבר, לצערי, לא נגמר.
רועי, מסכים איתן שהטון הכללי בעיתונות הכלכלית הוא רועש ובוטה. הלוואי שזה היה אחרת. איך אמר פעם עידו קינן על כך שהוא נתן קרדיט לעיתון מתחרה אבל העורך הוריד לו את זה. שהוא רק הכתב? אז גם אני.
זה לא ניחוח יחצני שאתה קורא אצל גילעד לפני 7-8 שנים, אלא נטייה מסוימת להזדהות עם האנשים עליהם אנחנו כותבים. זה קורה לכולנו, ובדרך כלל לוקח לכתבים זמן לזהות את העניין להיפטר ממנו.
אין עוד כתבים כמו גילעד או דני, כי אין ל ם מקום. אין להם את ה"נדלן" בעיתון שמאפשר להם לכתוב על תעשייה (והנה טיפה קרדיט לעצמי. אני כן נתתי להם). אין להם את הזמן כי הם רצים אחרי גיוסים ופיטורים כמו כלבים עוורים. בוודאי שבהיעדר קיומם של התנאים הבסיסיים שיאפשרו לאנשים האלה לעשות עיתונות טכנולוגית טיפםה יותר מעניינת – גם שכר ראוי אין להם. זה די בסיסי.
בעניין הזה, אגב, אפשר להאשים לא רק את המנטליות שלנו כישראלים אלא גם את השוק המעאפן שלנו, שלא באמת מפתח עיתונות טרייד ורטיקלית (ולא, זה לא רק העניין של שבעה מיליון ישראלים. יש לא מעט מדינות עם אוכלוסיה במספר דומה אבל הרבה יותר תקשורת).
ורק מילה אחת על "אני רק הכתב": קח לדוגמא את העורכת שלך, גיא. באמת בחורה נחמדה, וגם ותיקה למדי בתחום, אבל – וזה נאמר בצער – אין לה מושג ירוק על שום היבט של התעשייה, וכנראה זה גם לא כל כך מעניין אותה (אחרת, אחרי חמש שנים, היא כבר היתה מבינה משהו). וזאת עוד דוגמא טובה. ב-90% מהמקרים, ה"עורך" הוא סטודנט לכלכלה בן 23, שבסך הכל בודק שאין לך שגיאות בעברית (ונכשל גם בזה). לפיכך, בעל הדיעה, המחליט, הוא בדרך כלל הכתב. הוא גם יכול להרים טלפון למשכתב צ'וקומוקו שעובר על הטקסט ולהגיד לו במה אסור לגעת.לא רולניק, לא סמי ולא אליחי עוברים על הטקסטים שלך. אתה הבוס. קח אחריות..
גיא, זה מובן (ואיך לא) שיש הרבה פיטורים, אבל זה ממש לא אומר שאתם צריכים לדווח על הכל.
אין עורך שיודע לסנן תכנים שמועלים לשם? אתם לא משתעממים ורוצים למצוא גם נושאים אחרים שאפשר לדבר?
יש גם הרבה רצח, אונס, הטרדות, מגרשים אנשים מהבתים שלהם ועדיין Ynet מוציאים החוצה (לרוב) רק את הדברים הגדולים והמעניינים באמת.
אני קורא את כלכליסט (המעולה), את Ynet וחופר ב-digg עד אינסוף. יש כל כך הרבה מה לכתוב עליו וחבל שאתם החלטתם להתמקד אך ורק במפוטרים.
אם זה כזה דחוף לכם, אולי תעלו כל שבוע כתבה מרוכזת אחת ותחסכו מאיתנו את ההצפות.
או שסתם תבנו איזה ווידג'ט לדסקטופ שיתעדכן כל שעה עם שם החברה המפטרת, כמות העובדים וכמות המפוטרים.
גיא, לא שכחתי שגלובס לקה בדברים האלה, וזו הסיבה שלמרות שהיתה לי שם משרה נוחה מאוד וכבוד מקצועי, בחרתי לעזוב, אחרי שהיה ברור שגלובס מאבד את עצמו לדעת במלחמה מול הדה-מרקר. בערך ב-2002 החליטו הגורמים שעמדו בראש גלובס שהם:
1. מתחילים לפנות לקהילת עורכי הדין ואנשי השיווק על חשבון קהילת ההייטק, ולכן צמצמו משמעותית את כיסוי ההייטק במקביל לכיסוי מסיבי של ברנז'ת השיווק, הפרסום והמשפט.
2. במקום שגלובס יהיה עיתון עם חטיבת כנסים, הוא הפך לחברת כנסים שיש לה עיתון שמשמש בהרבה מקרים לקידום הכנסים (עם הבלטה משמעותית של כותרות חסרות עניין שהגיעו לקראת או במהלך כנס של גלובס). בדה-מרקר, כמובן, לא עמדו מהצד, וגם שם התחושה היא שיכול לעמוד מישהו על במה ולהגיד שאחת ועוד אחת שווה שתיים, אבל הוא יקבל כותרת ראשית כי זה היה במהלך כנס שלכם.
3. רוח אתר האינטרנט של העיתון, כלומר "להעלות מהר ידיעה, לא משנה אם היא נכונה, מעניינת או בכלל קשורה לכלכלה" חילחלה לעיתון, ולמרות שכמה עורכים בעיתון עוד ניסו לעצור את השטף, כבר אי אפשר היה להילחם בזה.את כל מה שאני כותב כאן כבר אמרתי כשהייתי בגלובס, ולא היה עורך שלא טחנתי לו את הראש שהעיתון מאבד את עצמו לדעת. כשהבנתי שלהם לא אכפת, שאלתי את עצמי למה לי אכפת.
זה נכון שבסופו של דבר משכורות של עיתונאים (אלא אם הם "טאלנטים" וחפצים ביקרם, אבל לא קם כזה עדיין בקרב עיתונאי ההייטק) לא מאפשרים, בשנים האחרונות, להישאר במקצוע הזה יותר מדי, אבל מתי בפעם האחרונה שמעת מלצרית מעניקה שירות גרוע לסועד ואומרת לו שזה בגלל שלא משלמים לה מספיק? בגלובס, וכך יעיד גם צפריר, שילמו לי חרא, אבל עזבתי לא בגלל הכסף אלא בגלל שהרגשתי שבא לי להקיא ממה שהולך שם.
טק קראנץ' הוא לא הבלוג הטכנולוגי המוביל בעולם. טק קרנאץ' הוא בין הבלוגים הפופולאריים בעולם באנגלית לתחום האינטרנט, שמפרסם לא מעט שטויות כיוון שמייקל ארינגטון החליט שאם הוא "בלוגר" ולא "עיתון" אז מותר לו לפרסם שמועות בלי לבדוק.
ואני יכול להתנגח איתך לגבי האיכויות של העיתונאים לפני כמה שנים והיום, אבל זה באמת יוריד את הדיון כאן מהרמה העקרונית לרמה האישית. אתה רוצה לזרוק דוגמאות? בבקשה. תאמין לי שבדיון כזה אני מבטיח לך שאני לא אצא רע.
צפריר לא לעניין להזכיר אנשים אחרים. בבקשה שנה את הפוסט. אם אתה רוצה, תתייחס אלי.
גלעד, לא אני לא רוצה שנרד לרמה אישית. אבל בהזדמנות על בירה אראה לך קצת חומרים מאותה תקופה שבה אתה וצפריר עבדתם בעיתון. לומר שהיום העיתונות הטכנולוגית היא ברמה הנמוכה ביותר שלה , זה פשוט מביך עד כמה שזה לא נכון.
1. דיאט קולה.
2. ברינג איט און.
נו, אם זה נשמע כמו התנגחות אישית, אז אני יורד מהרכבת. רק רציתי להביא דעה.
מודה, עוזב וחוזר לעבוד
צפריר, התכוונתי לגבי כל מה שייחסת לאנשים אחרים בפוסט שלך. בחייאת…..עשה טובה. אל תציין שמות.
לא חשבתי שאתה מתנגח בי אישית.
גילעד,
אשלח לך במייל כמה מהמבחר בהזדמנות הראשונה שהתאומים יתנו לי לנשום…
ממתין בדריכות. מוכן אפילו לעשות בייביסיטר כדי לפנות לך זמן בשביל זה.
צדוק–
Look, I can respect your skepticism, but the reality is that I clearly state my involvements. Do you have any idea how stupid it would be to pull a fast one when you're associated with TechCrunch?!!
In the past, anonymous comment makers have also stated that I take money for TechCrunch posts. This doesn't make it true either. In fact, I have never even been offered a bribe of any sort. How disappointing
Tzadok–I'm a professional and frankly I take it VERY personally when people (especially anonymous ones) question my ethics.
I'd be happy to talk to you on this or any other matter. Feel free to email me at roi.carthy@gmail.com. I'll then send you my mobile.
Anyone else is welcome to contact me as well.
R.
רועי, לפני שאני מצטרף לצדוק עם התהיות שלו, רציתי רק לשאול מה צריך לעשות כדי לא להיות אנונימי כפי שאתה מאשים את צדוק. אסור היום לכתוב תגובה רק בשם פרטי? חייבים לפתוח בלוג רק כדי שאפשר יהיה להגיב?
ולעניין עצמו: "גילוי נאות" נועד לשימוש במקרים שבהם אדם שאינו עיתונאי כותב מאמר/דעה וכיוון שלאותו אדם יש אינטרס מסויים בנדון, הוא מגלה לקוראים שיש לו אינטרס כזה. גילוי נאות הוא לא דרך להתחמק מניגוד אינטרסים, ולך יש ניגוד אינטרסים מכל כיוון שלא תסתכל על זה.
נניח שמחר מצלצל אליך סטארט אפ אינטרנטי ורוצה לעניין אותך מספיק על מנת שתכתוב עליהם. נניח שהם מתחרים של חברה שלה אתה מעניק במקביל יעוץ. האפשרויות שלך הן כאלה:
1. לסרב להיפגש עם אותה חברה, בטענה שאתה נמצא כרגע במגעים עם המתחרה שלך. הבעיה בפיתרון הזה היא שהקוראים של TechCrunch לא יקראו על החברה הזו אך ורק בגללך, כך שלמעשה לא ביצעת את תפקידך העיתונאי כמו שצריך.
2. להיפגש עם החברה ולכתוב עליה, ולציין שאתה מייעץ לחברה מתחרה. הבעיה כאן היא שחשפת לקוח שלך, שלא יהיה בהכרח מרוצה.
במקביל, כזכור, אתה גם מועסק בידי קרן הון סיכון שמצפה ממך להמליץ לה על השקעות בתחום האינטרנט, כך שכל מפגש שלך עם חברה מעלה אצלך דיון פנימי: האם לכתוב עליה ולשרת את קוראי TechCrunch? האם לא לכתוב עליה ולצבור את הידע בכדי לסייע ללקוחות הייעוץ שלי ובכך לפגוע באותה חברה? האם לא לכתוב עליה ולהעביר את המידע, עם המלצה להשקעה, לקרן?
הגילוי הנאות שאתה נותן לא שווה כלום. אני, כקורא, חושש מכך שאני מקבל ממך סיקור מוטה כיוון שחלק מהמידע אתה מסתיר ממני מכיוון שהוא משמש אותך בשתי העבודות האחרות שלך.
באותה מידה אוריאל אוחיון שהוא משקיע הון סיכון, לא יכול לכתוב במקביל סקירות על סטארטאפים בטק-קראנץ'. באותה מידה חן מנדלסון, שעובדת בקומברס, לא יכולה לכתוב אצל אום מאליק. אי אפשר לשחק פה על כל המגרשים ולטעון שאתם אובייקטיבים, כי אתם לא.
תחליט/ו מה אתה מעדיף להיות, עיתונאי או איש עסקים, אבל אתה לא יכול להיות שניהם. יועץ השקעות בבנק לא יכול במקביל לכתוב כעיתונאי על בנקים ולטעון שהעובדה שכולם יודעים שהוא יועץ לבנק מסויים מתירה את זה.
(וכן, "בלוגר" שמסקר תחום הוא עיתונאי, אפילו אם הוא "בלוגר", ולכן צריך להיות כפוף לאתיקה בסיסית של ניגוד אינטרסים. גם אם במקום להיקרא "בלוגר" היית קורא לעצמך "חומוס" היית אמור לעמוד באותם קריטריונים).
[...] נופלים" מפריע גם לאחרים ולא רק לי. בבלוג הקו.אילס עלה פוסט מצוין בדיוק באותו נושא שעליו כתבתי לפני מספר חודשים. [...]
Gilad,
You raise valid arguments, but the situations you outlined have not occurred.
I find reality to be a lot less complicated than theoretical situations.
I don't believe Ouriel, Xen or I should be disqualified from blogging simply because of our other professional involvements. If people feel our point of views are tainted–fair enough–don't read our stuff.
Question for you: Are you concerned at all about what back-room politics take place in TheMarker/Globes, etc that affect editorial decisions…?
Personally, I find blogging to be far more honest & insightful than "traditional media".
That's just me.
It's funny that bloggers are far more upfront with their disclosure and yet their ethics are questioned far more often. I find this strange.
Finally, about identifying yourself in the comments… I guess I'm a bit sensitive on this… I wish that people who make critical comments about me be forthcoming in their identity. A good start would be a full name, an email would be nice as well.
Gilad–I really appreciate you making quality arguments–this is what I'd like to see more of in the comment threads of Globes & TheMarker.
I'd also be happy to hear from you directly
roi.carthy@gmail.com
R.
גלעד, מה המייל שלך?
גלעד, המקרה שלי הוא הגרוע מכולם – אני גם יזם, גם ספק שרותים, גם מייצג כמה סטארטאפים, גם עובד עבור עיתון וגם בלוגר.
הפוסט הזה הוא בדיוק הדוגמא המובהקת למה הטענה שלך לא נכונה. קבוצת הארץ משלמת לי לא מעט כסף בשנה עבור טורים וכתבות. האם זה מונע ממני להזכיר את דה מרקר?
ל- thecoils יש כמה אלפי קוראים מקרב אנשי התעשיי בדיוק כי האנשים שכותבים אותו, ובעיקר ירון ואנוכי, מכירים את התחום מבפנים – ומיותר מזוית אחת.
ולדעתי יש לכל קונפליקט דיווחי פתרון אחד פשוט – יושרה.
ימי, אתה לא מסקר סטארט-אפים בעיתון דה מרקר. אם היית, ובמיוחד כאלו שבתחום ווב 2.0, נראה לי שלא היית יכול להמשיך ולייעץ לחברות ווב 2.0. יושרה הוא פתרון נכון לכל מצב, אבל לפעמים הצדק צריך להיראות ולא רק להיעשות.
רועי, לא טענתי שאתה, אוריאל וחן אמורים שלא לכתוב לעולם. טענתי שהסתמכות של כלי תקשורת עליכם כאובייקטיבים היא שגויה, ולכן כלי תקשורת שמעסיק אותך, למרות שהוא יודע על מגוון הפעילויות שלך, הוא לא כלי תקשורת שיכול לטעון שהמידע שמופיע בו (או, יותר חשוב, לא מופיע בו) הוא נטול אינטרסים. בבלוג שלך תכתוב על מה שאתה רוצה, תתן איזה גילוי נאות שאתה רוצה, מצידי תשים רק פרסומות של חברות שאתה נותן להן ייעוץ. ברגע שאתה נמצא תחת כובע של כלי תקשורת שאמור להיות אובייקטיבי וללא ניגוד אינטרסים, אתה לא יכול להמשיך לעסוק מהצד (או להתעסק בכלי התקשורת הזה מהצד) בדברים שמונעים ממך להיות אובייקטיבי.
לגבי ההערה שלך לגבי השקיפות של הבלוגרים לעומת המדיה הישנה – עיתונאי מחויב לחתום בחוזה ההעסקה שלו שאין לו אחזקות או קשר לתחומי הסיקור שלו. אם הוא עובר על הסעיף הזה הוא לא רק מפוטר, יש סיכוי שבמקרים שבהם מעורבות חברות ציבוריות הוא גם יואשם בשימוש במידע פנים או הרצת מניות. מי מפקח על ניגוד האינטרסים שלך? אתה שוב מעלה טיעונים שארינגטון העלה כבר בעבר וכבר אז הם היו טפשיים – העובדה שבלוגר נותן יותר גילוי נאות לא הופכת אותו ליותר שקוף ואמין, אלא להיפך, היא רק מחדדת את ניגוד האינטרסים שלו. אני שואל שוב אם נראה לך הגיוני שמשקיע הון סיכון יסקר חברות שמתחרות בחברות שבהן הוא השקיע, או שעובדת בשיווק של קומברס תכתוב על חברות שיתכן ויש להן נגיעה, כרגע או בעתיד, לעסקים של קומברס. כשמייקל אייזנברג כותב על חברות אף אחד לא מצפה ממנו להיות אובייקטיבי, והוא לא מתיימר להיות כזה. אתה לא נמצא באותו סטטוס, כי אתה כותב בכלי תקשורת שטוען שהוא מביא לקוראים מידע אמין וחסר פניות, אבל למעשה אין לך אפשרות בכלל לעשות את זה במצב הנוכחי.
אין לי רצון לדון בעניין הזה איתך במייל – אני מעלה את הנושא הזה לדיון פומבי בכדי לשמוע את הדעות של האנשים. מעולם לא פגשתי את חן ואותך, ואת אוריאל יצא לי לפגוש בכמה הזדמנויות ואין לי טענות כלפיו בכל מישור אחר מלבד עניין ניגוד האינטרסים שלו בכתיבה (ושוב, בבלוג של המעבדה ובבלוג האישי שלו הוא יכול לכתוב מה שירצה, אבל כשהוא מסקר חברות צרפתיות וישראליות ובמקביל משקיע בהן, זה כבר חציה של קו אדום מבחינה אתית).
לגבי האנונימיות – שוב, יש אנשים שלא מעוניינים לכתוב את האימייל שלהם במקומות כאלה, מכל מיני סיבות (ספאם, למשל), וגם הדרישה ל"שם מלא" היא מגוחכת, כאילו "יוסי כהן" צריך לקבל ממך תשומת לב רבה יותר מסתם "יוסי". באותה מידה אני גם יכול לכתוב שם ומייל של מישהו אחר – האם בכך הפכתי ליותר "ראוי לדיון" ממצב שבו אני מזדהה בשם פרטי בלבד?
(ובתגובות של גלובס ודה-מרקר לא תראה אינטיליגנציה ואיכות עד שהכותרות והתוכן באתרים האלה לא יכלול את אותה אינטיליגציה ואיכות.)
1-עניין המפוטרים תופס כותרות ובצדק. זה מעניין בלי קשר לשער הדולר.
2 – מעניין למה מתעסקים רק בסטארטאפים עם העשרים עובדים, מישהו יכול להגיד לי מה מצה הגיוס והפיטורין האמיתי בצק פוינט, קומברס, אמדוקס, נייס ודומיהן ??? – למה מדווחים העיקר על מיקרו חברות ולא על המס המרכזית של התעשייה?
3 – הכתבה על מודו: רכילותית וצהובה, חסרת ערך, וחבל
4 – איפה התמונה\סנפשוט של תעשיית ההי-טק? כמה חברות נוסדו מתחילת השנה? כמה נסגרו? באיזה תחומים? מי השחקנים הראשיים?
5 – מעבר לכך- איפה האומץ והתעוזה לסמן כיוון של התעשייה בישראל כנגד או במקביל למגמות העולמיות? – זה אמור להיות מאוד מעניין
6 – הדרמטיות והתאורים הקיצוניים לא עוזרים לקוראים להבין את המפה האמיתית: לדוגמא, אנשים קראו אלפי מילים על קובי אלכסנדר אבל עדיין אין להם מושג מה קומברס עושה ולאיפה היא הולכת. הדיווח של קובי הוא מעניין, אבל החברה מענינת לא פחות: מי מהקוראים יודע באיזה כיוון קומברס מתפתחת ??? לעומת זאת כולם יודעים כמה מטוסים טסו לנמיביה ומי היה בהם.
7 – באופן כללי חסרות פרופורציות: מקריאת העיתונות הכלכלית צריך להבין את המשקל שיש לחברות הגדולות, הבינוניות והקטנות ואת העוצמה של כל אחת. וכפי שכתב מישהו לפני, חברות מאוד צעירות וחסרות נסיון מקבלות שטח עיתון גדול מדי
ימי, גם אם אני ממש אתאמץ לקחת את הדעה שלי הכי רחוק שאפשר אני לא אטען שהעובדה שאתה כותב טיפים לאבטחת מידע ואופיס בקפטן אינטרנט היא ניגוד אינטרסים לעבודות האחרות שלך. מצידי תכתוב שם גם מדור בישול ותיירות.
ולדעתי אתה טועה בפיתרון המוצע שלך. הפיתרון הוא הימנעות. בהשאלה, לפי הפיתרון שלך, כל עוד אולמרט מצהיר על קבלת כסף כדי לארגן טובות הנאה, זה בסדר.
גלעד, ניגוד האינטרסים שאתה טוען שקיים בין אנשים עם מספר פוזיציות קובע שאני לא אכתוב נגד לקוח שלי (קבוצת הארץ). כפי שמוכיח הפוסט הזה, כשמשהו ממש מפריע לי אין לי בעיה להפנות טענה כלפי מי שראוי לה.
בעניין אולמרט, הבעיה היא לא בהצהרה, הבעיה היא בעבירה.
בשוק כה קטן יוצא לי לא מעט ליעץ לחברות מתחרות ולשמוע מסטארט אפים שבאים לשמוע את דעתי על כוס קפה על תוכניות שמסכנות לקוחות משלמים שלי. בעולם המושלם היה לי לקוח אחד שמשלם לי מליון דולר לשנה ובשאר הזמן אני בנופש בקאריביים ולא שומע מאף אחד. בעולם הזה כל מה שאפשר לעשות זה להיות אדם הגון.
ימי, המקרה שלך שונה מהותית משל רועי. העובדה שאתה מעביר ביקורת על מי שמשלם לך את המשכורת לא מוגדרת אצלי כניגוד אינטרסים. להיפך. היא עלולה לסבך אותך איתם, אבל זו כבר בעיה שלך.
אצל רועי הסיפור שונה. תאר לך שגיא רולניק היה, בנוסף לתפקידו בקבוצת "הארץ", גם יועץ לבנק ישראל ומאתר ההשקעות של ארנון מילצ'ן. האם הוא יכול היה להמשיך לכתוב בעיתון? בוודאי שלא!
נניח שאני מנכ"ל של סטארט אפ אינטרנטי שמחפש חשיפה. אני פונה לרועי ומציע לו לראיין אותי. רועי נפגש איתי, לומד על החברה, אנחנו נפרדים לשלום ושום דבר לא מתפרסם.
לימים מתברר שממש באותה תקופה רועי יעץ לחברה מתחרה. בוא נניח שהוא לא שובר את הקוד האתי של העברת מידע ולא מספר להם מה שלמד אצלי, אבל בסופו של דבר הוא החליט שאם הוא יכתוב עלינו בטק-קראנץ' זה יפגע בלקוח שלו, ולכן לא כתב.
אז לכאורה שום דבר לא קרה, הכתבה לא התפרסמה ולא היה צריך לדאוג לגילוי נאות וכל החארטה. אבל בפועל רועי העדיף שיקול עסקי על שיקול עיתונאי, וכתוצאה מכך גם אני הפסדתי (לא קיבלתי חשיפה) וגם הקורא הפסיד (לא קיבל מידע רלוונטי על השוק).
אתה לא רואה בתסריט הזה בעיה? אתה חושב שמקרה כזה לא יקרה? אולי הוא כבר קרה, אבל בעצם אנחנו לא יודעים עליו? ולמה בעצם אנחנו כקוראים צריכים לפשפש בציציות של רועי והאינטרסים שלו? אנחנו באים לקרוא תוכן אובייקטיבי, וסומכים על גוף התקשורת שיעסיק אנשים אובייקטיבים. ברגע שגוף התקשורת מחליט שהוא מעסיק אנשים שיש להם אפילו חשש לניגוד אינטרסים, זה בכלל לא מעניין אותי אם מקרה כזה קרה בפועל, כי אני לא זה שצריך להשגיח שהמקרה לא יקרה, אלא המעסיק צריך לדאוג שלא תהיה תשתית למקרה כזה.
המדיה היא אולי מדיה חדשה, אבל האתיקה לא השתנתה.
עם התגובה האחרונה של גילעד אני מסכים בכל מילה.
גלעד, לכולם יש אג'נדות, גלויות ונסתרות.
בלוגרים אינם אובייקטיביים, קרנות אינן אובייקטיביות, מיזמים אינם אובייקטיביים. גם כתבים ועורכים אינם אובייקטיביים.
הרזומה של רועי, להבדיל מזה של רוב העיתונאים, גלוי וידוע ואתה יכול לבחור כיצד להתייחס לדבריו.
לבלוגרים אין אתיקה עיתונאית ולא צריכה להיות להם. הם סוכנים עצמאיים לטוב ולרע. אתה לא יכול לסדר את כולם כל הזמן ובסופו של דבר "האתיקה האנושית" מאפשרת לך לאורך זמן להמנע מהתחלקויות שעלולות לחסל את הקריירה הגרפומנית שלך.
יש בלוגים נהדרים של אנשים שיושבים בתוך קרנות ומלכלכים משם החוצה. זה לא תקין בשום צורה וזה מעולה. פאק איט. זה האינטרנט – ואני אוהב את זה.
אם כל בלוגר יאלץ להקדיש את חייו לבלוגינג ולא לטנף את ידיו בתעשייה, אזי כולנו נהיה חבורה של בלוגרים משעממים-אש שלא תורמים כלום לשיח.
ובטח לא על כל האנשים כל הזמן) אבל על חלקם, שטומנים ידם ביותר מצלחת אחת, שעדיין ידעו להשתמש בקשרים הצולבים, ולא לנצל אותם (בה"כ אינטרנט הוא בדיוק זה, קשרים צולבים ומידע זמין, מנותב, מתווך).
מעבר לזה, אולי אני נאיבית אבל אני סומכת על חלק מהאנשים (חלק מהזמן
יושרה עתונאית היא סוג של היילי אובר רייטד בימינו (ולא בגלל שיושרה היא משהו רע, אלא בגלל השימוש הסמנטי המוגזם במהותה המשוערת), ועיתונאות בכלל משנה פניה מיום ליום, גל מור הכותב בטוקבק מעלה הוא עיתונאי מצויין, בלוגר מצויין, ומכיר יותר מזווית אחת – האם זה מזיק לו? או לנו?
והערה לסדר היום – כיף של דיון וטוקבקים, ואני אומרת את זה ביושר
[...] אוביקטיבי 0 תגובות יום חמישי, 31/7/08, 11:06הפוסט המצויין הזה של ימי גליק בדקואילס הוא דוגמא לאינטרנט כיפי ופרוע, [...]
[...] אוביקטיבי 0 תגובות יום חמישי, 31/7/08, 11:30הפוסט המצויין הזה של ימי גליק בדקואילס הוא דוגמא לאינטרנט כיפי ופרוע, [...]
[...] אוביקטיבי 0 תגובות יום חמישי, 31/7/08, 11:32הפוסט המצויין הזה של ימי גליק בדקואילס הוא דוגמא לאינטרנט כיפי ופרוע, [...]
אני לא יודע איזה משפט יותר מדהים אותי, "זה לא תקין בשום צורה וזה מעולה" של ימי, או "יושרה עתונאית היא סוג של היילי אובר רייטד בימינו" של עמית. שניהם משפטים שמוכיחים שיש אנשים שחושבים שברגע שטקסט מופיע ב-HTML הוא לא אמור להתחשב בסטנדרטים מקובלים. כאילו אם מישהו נתן לי עט ונייר ואמר לי "תכתוב מה שאתה רוצה" אני לא אמור לחשוב על ההשפעה של הטקסט הזה על הקוראים והסביבה. אתם חיים בבועה, שמתעלמת מעקרונות שעדיין מאפשרים לנהל פה חיים עסקיים ואחרים באופן יחסית תקין, כמו סוביודיצה, פגיעה בפרטיות, ניגוד אינטרסים, אתיקה וכו'.
אתם מתעלמים לחלוטין מהאלמנטים שהופכים טקסט למשהו אחר ממה שהוא במקור – כשמישהו כותב למגירה "להרוג את רבין" הוא לא עובר על עבירה פלילית. כשהוא כותב את זה על שלט ומציג את זה בהפגנה, הוא ייעצר. כשאיש עסקים כותב את דעתו על השוק בבלוג זה מקובל, מצויין ואף מומלץ. כשהוא מחליט לעשות את זה במסגרת של סיקור עיתונאי בכלי בעל תפוצה גבוהה, זה פסול.
ושוב, תקראו לזה "בלוג", "עיתון", "תוכנית טלוויזיה" או "חרושצ'וב" – ככל שהתפוצה עולה, כך הדין והחשבון לקוראים אמור להיות קפדני יותר.
אבל מה אני יודע, אני בסך הכל קורא, לא "בלוגר". אפילו אין לי שם משפחה.
עם משפט אחד שלך אני מסכימה: ככל שהתפוצה עולה, כך הדין והחשבון לקוראים אמור להיות קפדני יותר.
אבל אמור, וקורה, השם שני דברים שונים לחלוטין, ולעיתונות ממוסדת יש הרבה יותר אינטרסים והתנהגויות (החל מעסקיות, וכלה בתרבותיות) שדי מחסלות את הסיכוי שזה יקרה (באופן קבוע..)
עמית, ולבלוגרים כמו ארינגטון ומאליק היתה הזדמנות ליצור תשתית נטולת אינטרסים שקיימים בעיתונות הממוסדת מתוקף היותה נשלטת בידי אילי הון, אבל הם העדיפו לעשות בדיוק להיפך ורק להחמיר את המצב.
גילעד, בימים כתיקונם אינני מחזיק בדיעות פוסט-מודרניסטיות. נהפוך הוא.
בבלוגוספירה לעומת זאת אני מחזיק בדיעה כל אחד רשאי לנאראטיב משלו וכמו באומנות – אין כזה דבר שאין כזה דבר.
השאלה היא לא כמה זה תקין אלא כמה זה טוב למי שרוצה לצרוך את זה. שנאמר "כואב, תמשיך".
גברים ונשים שמדווחים על יחסי האישות שלהן? לא תקין.
עובדים שמלכלכים על החברה מתוך החברה? לא תקין.
כותבים אנונימיים שעולבים בעובדי ציבור? לא תקין.
כל אלה היו בלתי נסבלים בעיתון – ובצדק. כל אלה הם לחם חוקה של הבלוגוספירה. כל עוד אינם פליליים.
זהו עולם חדש, דפוק ואמיץ. תיהנה ממנו!
ימי, אהבתי את ההגדרה "זהו עולם חדש, דפוק ואמיץ. תיהנה ממנו!", אבל ברצינות, אז עכשיו הפכת את עולם העיתונות והדיווח ל"אמנות", עם נראטיביים אישיים. אני מעדיף את העולם הישן. העולם שבו לפחות למראית עין כלי התקשורת עוטים עליהם מגבלות וחיים לפי אתיקה עיתונאית מינימלית. עולם שבו אני לא צריך לנחש כל שניה, "רגע למי יש כאן אינטרס". נכון, אף אחד לא באמת יודע מהי השפעתם של בעלי ההון ואיך עובדים האינטרסים הסמויים של בעלי התפקידים בכלי התקשורת, ועדיין זה מצב שהוא הרבה יותר טוב מאשר האינטרנט הפרוע, שבו אני צריך לנחש ולהחליט בעצמי מה טיבו של כל כותב. בעולם שכזה האינטרסים הסמויים ישתלטו על כל חלקה טובה. תסתכל על רועי. הוא בטוח שהוא פועל בצורה הכי אתית שיש. אבל כמו שאמרתי, צדק צריך להיראות לא רק להיעשות.
Gilad,
You're making cyclical arguments. You keep raising theoretical situations and this can go on forever. The fact of the matter is that I'm honest in what I do. I can't be expected to keep counter-arguing the type of situation that you conjure-up.
I'd still be happy if you dropped me a note so we can make proper introductions. roi.carthy@gmail.com
R.
עמית, גל מור הוא עיתונאי מצויין ובלוגר מצויין, אבל הוא לא איש עסקים (מצויין או לא). הדוגמא הזו לא רלוונטית. מהכרותי עם גל והאתיקה שלו אני מבטיח לך שברגע שהיתה מונחת לפניו הצעה (או שהיה יוצא לעצמו הצעה) מהתחום העסקי הוא היה בוחר להישאר בעיתונות או לצאת לעסקים, לא לעשות את שניהם במקביל.
יאיר לפיד מנחה את "אולפן שישי", ומאותו רגע הוא כבר לא מפרסם את בנק הפועלים, כי היה ברור גם לו וגם לרשות השניה שיש טעם לפגם באיש חדשות שמפרסם גוף מסחרי (ואפשר להזכיר בהקשר זה את רפי גינת וגדעון רייכר, שצפצפו על האתיקה ולמרות שהנחו תוכניות צרכנות, פרסמו במקביל מוצרים מסחריים). האיסור הזה נולד במטרה למנוע ניגוד אינטרסים והתערבות של אותו אדם בתכנים החדשותיים במטרה למנוע פגיעה בגורם המסחרי שמשלם לו עבור הופעתו בפרסומות שלו, כלומר נותן לו שירותים.
עכשיו תחליפי את יאיר לפיד ברועי, את אולפן שישי בטק קראנץ' ואת בנק הפועלים בלקוחות של רועי. את עדיין בטוחה שאין כאן בעיה?
שופט פוסל את עצמו מלדון בתיק של נאשם שהוא מכיר, גם אם הוא מוכן להישבע בספר התורה שהוא ישפוט משפט צדק, כי, כמו שאמר גיא, הצדק צריך להראות, לא רק להעשות. כשרועי טוען שאני מעלה מצבים תאורטיים, אני יכול רק להגיד שבשבילי הם אולי תאוריות, אבל הוא היחיד שיודע אם הם קרו בפועל.
הקורא לא אמור להיות בלש ולעשות תחקיר אודות הכותב והאינטרסים שלו. לקורא אין זמן לזה. הכותב צריך להיות נקי כפיים, ועם כל הכבוד, במקרה הזה יש מראית עין של לכלוך.
חבר'ה, במקרה הצצתי בתגובות לכתבה. קבלו טיפ ממישהו שלא מכיר פה אף אחד ולא צופה קבוע בטלנובלה: או שאתם ממש משועממים, או שהביצה שלכם קטנה מדי. כמה התנגחויות והתנצחויות? אשכרה טלנובלה… ואגב, הפתיח לכתבה על נטלי קרמר הוא פשוט חוצפה וגועל נפש. תשלחו את הכתבת לסדנת שחרור לחצים.
גילעד לא "מעלה תהיות היפותטיות". הוא בסך הכל מראה את צורת החשיבה הסבירה היחידה של מי שאמור להיות חף מפניות. אין פה יותר מדי עניינים: או שאתה עיתונאי, או שאתה לא. פשוט ולעניין.
ואם אתה "בלוגר" שכותב ב"בלוג" שהוא בעצם עיתון ב-HTML, ואתה לא מפעיל על עצמך כללים שהם באמת היסוד הבסיסי לאתיקה – שום דבר יוצא דופן – אז אתה באמת יכול לסובב את עצמך ואת החבר'ה כמה שאתה רוצה, אבל אתה עושה פאול. as simple as that.
רק עוד דוגמא אחת קטנטונת: קחו את גיא ידידנו. נניח שהוא מקבל הצעה לכתוב לחברה טקטסט פנימי. מן מכתב לעובדים, משהו שבאמת לא מזיק לאף אחד. ברגע שהוא קיבל את ההצעה – הוא פסול. פקקט. גמור. לא יכול להתייחס לחברה, למשקיעיה או לסביבתה התחרותית/עסקית, בלי להיות חשוד.
ביום ש"בלוגר" שכותב ב"בלוג" שהוא עיתון דיגטלי, יחיל על עצמו את הכלל הקטן והבסיסי הזה – אפשר יהיה להתייחס אליו כאדם נטול פניות. עד עז הוא מאעכר עם שלושה כדורים באוויר. אז שיגיד שאנחנו מעלים היפותזות. באחריות, ממקום של יועץ לשעבר שניסה לכתוב גם בכובעו כיועץ: זה פשוט לא עובד. המדינה כמו שלנו, אם יש לך פוט פרינט ב-3-4 חברות או 2-3 קרנות, אתה לא יכול לכתוב כלום על התעשייה, בלי לסייע/לפגוע במכריך/מתחריך.
ואגב, העובדה שלבעלי הון יש אינטרס בעיתון היא ידועה, מוכרת ובעייתית. למרות זאת, העיתונאי הסטנדרטי (ואפילו הישראלי המעאפן), לא יארגן לעצמו פרילאנס בחברות שהוא מסקר. ואם הוא יעשה כן – הוא יעוף בבעיטה.
אורח,מעולם לא היית צודק יותר, אכן ביצה ,אממה היא שלנו קטנה ומסריחה וכולנו אוהבים אותה נקודה.זה שקול כמו לשבת בשירותים עם עיתון הרבה אחרי אתה יודע מה… ולהנות מכל שניה על אף ולמרות…
אבל מה לעשות ,כשאתה צודק אתה צודק !
[...] ולא הקפה – הוא הרשת החברתית העסקית האמיתית. בהמשך לדיון אצל הקו-איל'ס השבוע, אפשר לומר דבר נוסף על הז'אנר המסוים הזה של [...]
Considering the steamy debate taking place here, I suggest you guys will take it to the court:
http://www.AllRise.com
[...] של "ריבוי נרטיבים" ומציאות פוסט-מודרנית, מה הפלא שימי גליק כותב שבלוגר, אפילו אם הוא עיתונאי, זכאי לנקוט בנרטיב משלו. [...]
הדיון מרתק (תמשיכו תמשיכו) אבל אני לא יכולה שלא לתהות… ומה עושים עכשיו בשביל מדינה?
איך מביאים לשינוי כזה שבאמת עיתונאי ירגיש מכובד, הקורא שלו יתרגש לקרוא אותו, המידע יהיה ענייני, רציני.. פחות צהוב?
איך גורמים לעיתונות להתחיל ולמקד תשומת לב גם באמצע? לא רק באותן חברות קבועות שזוכות לסיקור ולאותם מנכ"לים/יזמים שיודעים איך לדבר עם התקשורת וזוכים לקרדיט מפרגן מפה ועד להודעה חדשה, לפעמים גם כשאין להם מוצר אמיתי ביד או כשהדוחות שלהם מתרסקים רבעון אחרי רבעון?
איך גורמים לעיתונות לעסוק לא רק בשוליים ההזויים אלא אשכרה בחברות שמניעות את הכלכלה?
איך הופכים את הטלנבולה הזו לדרמה איכותית?
not gonna happen, Einat.
כשעל ציר ארוך שנים מחיר חומרי הגלם עולה בעוד מחיר התוצרת (מודעה) יורד, לא נותר אלא לחתוך בעלות המכר של התוכן, הידועה בכינוי נחום ברנע.
זה עצוב, זה מרגיז, אבל עיתונים הם עסקים כלכליים, ובעשורים האחרונים, הם לרוב עסקים כלכליים רעים. וכשהמטרה היא למכור יותר עיתונים ככל האפשר, לתפוס את העין בכל מחיר, ולעשות את זה במינימום עלות כתיבה/עריכה/הפקה – התוצאה היא פחות מקצועיות, פחות ערך, פחות עומק, פחות תחקירים, פחות ביקורת על בעלי ההון, יותר שירותים נלווים (ע"ע דה מרקר וגלובס, שהם חברות אירועים עם עיתון).
מה שמפיל אפילו יותר אחריות על הבלוגר "האתי", בהיותו אלטרנטיבה אמיתית לתקשורת הרעה שנחנו צורכים. ודאי שזכותו של הבלוגר לא לקבל עליו את האחריות הזו, אבל אנשים כמו גל מור, למשל (וסהדי במרומים, גל נורא עצבן אותי בהיותי יחצ"ן, ואני עדיין לא מסכים עם רוב ההחלטות המערכתיות שלו), מלמדים שיש פה ושם תקוה.
אבל איפה נכתב שעיתון חייב להכיל 88 דפים בכל יום?
מי קבע שחייב להיות מצורף לכל עיתון מגזין משמים עם עוד ניתוח מצב חלקי?
אם מצמצמים את הנפחים (והרי מרבית הקרואים גם ככה לא קוראים 80% מהמלל המיותר שנכתב) אפשר להגיע למוצר סופי מהודק. מעניין. רלוונטי.
אם עיתונאי יודע שהוא צריך להביא סיפור היסטרי אחד במקום 6 לאותו עיתון הוא יתמקד בעבודה עיתונאית במקום לעשות קאט&פייסט להודעות מפגרות שנשלחות בנאטו או לסיפורים היסטריים שהגיעו לקולגות שלו באתרים מתחרים (ולא ימרח עליהם את "הבלעדי" ההזוי).
הבלוגרים לא צריכים להיות אתיים כי מרביתם בכלל לא מכירים את משמעות המילה. הציבור שצורך את הבלוגים הרבה יותר אינטילגנט ומבין שלא כל מה שנכתב הוא אורים ותומים ובלוגר שכותב שטויות – אף אחד לא באמת קורא אותו (מה שמזכיר שיחות עם לקוחות שלא הבינו למה אני מפגישה אותם עם עיתונאי X שלא מבין מהחיים שלו ומי בכלל קורא אותו). לפני כולה 7-8-9 שנים עיתונאי היה מלך. הוא קבע והחליט והפיל והרים אם רק רצה. היום הקוראים מרשים לעצמם לזגזג בין טקסטים לפי שם הכותב או לבלוגרים שאמינים עליהם יותר וזה, אם אתה שואל אותי, התהליך האבולוציוני הכי נכון שיכול לקרות. הטובים נשארים. הפחות הולכים.
וסתם כי העלית.. וזה שעשע אותי.. גל אף פעם לא עצבן אותי. הוא היה קשה ומאוד סלקטיבי אבל אפשר היה לתקשר איתו ולנהל שיחה ולהבין גם למה לא וכשהיו מקרים (בודדים) של כן, ההישג היה אפילו עוד יותר גדול
עינת, ברגע שתמצאי מפרסם שיוכל לשים מיליון דולר על מודעה אחת תוכלי להוציא עיתון שיהיה בו רק דף אחד. עד שנגיע למצב כזה העיתונים ימשיכו להתנפח כל עוד מפרסמים זקוקים לשטח נדל"ן, וככל שהעיתונים יתנפחו כך גם יתנפח הזבל (ע"ע "24 דקות", העיתון שנקרא כך כי לוקח לעבוד עליו את תקופת הזמן הזו. שמות אחרים שנפסלו: "שלושה קופים זורקים גזרי נייר וכותרות באופן רנדומלי", "מצטערים שזה לא מספיק עדין בכדי לשמש כנייר טואלט" ו"all the news that's shit to print").
אני מאמינה באפור. לא הכל שחור ולבן ובין 100 עמודים לעמוד 1 יש אמצע
היות ובתואר טוקבקיסט מותר לי להיות לא ב[ל]וגר, אני רוצה לומר באכסניה מכובדת זו: איני אוהב את גיא גרימלנד. צר לי להיות זה שמוריד את רמת הדיון המשובח שהתנהל פה באופן כה ענייני עד עתה. בעלי האכסניה יכולים למחקני אם יחפצו, ובכל זאת: גיא גרימלנד אינו עיתונאי טוב ואינו בדרך לפוליצר. היושרה רחוקה ממנו ומפרסומיו. וזה הכל.