השבוע שעבר היה שבוע מאתגר בויקידו. במקביל לעבודה האינטנסיבית על שיפור השימושיות באתר  היתה גם הרבה חשיבה היקפית סביב השקת השירות, לה היו שותפים גם אנשים יקרים מחוץ למערכת. המסקנות לא אחרו לבוא והן רלוונטיות לא רק עבורינו:

חינוך שוק

להחדרה של קונספט חדש יש עלות קשה של זמן ומאמצים. לא מדובר בז'אנר מוכר ופופולארי שאנו מציעים עבורו טוויסט אטרקטיבי אלא בז'אנר חדש שלמצטרפים אליו אין עדיין סביבה תומכת. כדי להצליח לייצר חווית משתמש מלאה המצטרפים נאלצים לשכנע את משפחתם וחבריהם להשתתף כך שלא מספיקה "שיחת מכירה" למשתמש בודד אלא סדרה של שיחות מכירה מהמשתמש לילדיו, חבריו והוריו.  באנדרסטייטמנט בריטי, הסיכוי להצליח בכולן הוא בעייתי משהו.

הפתרון ברמה המקומית הוא להקל על הזמנת חברים בעזרת חיבור לאנשי הקשר באימייל והזמנה קבוצתית של אנשים רלוונטיים. הפיצ'ר עלה לאויר היום.

ברמה הכללית, עלינו לקדם את שיתופי הפעולה שלנו השותלים את המערכת בסביבה בה כבר יש למשתמשים חברים ומשפחה (להלן אתרי ילדים מובילים). שיתוף פעולה ראשון שכזה יעלה תוך מספר שבועות.

בהירות

לקונספט חדש יש בעיה נוספת: לא תמיד ברור מה זה, למה זה טוב ואיך משתמשים בזה. עד לפני מספר חודשים מצאתי את עצמי מסביר לאנשים מה זה טוויטר ומי בכלל צריך מיקרו-בלוגינג. לא היה מדובר במשימה קלה גם בשירות סופר-מצליח שיש לו כבר מליוני משתמשים.

לסמוך על הסקרנות של אנשים כתמריץ לרישום זהו תמיד רעיון רע. הם צריכים להבין בדיוק מה זה ויקידו, מה הוא נותן להם ואיך משתמשים בו עוד לפני שלחצו על כפתור הרישום. לשם כך נצטרך לשפר משמעותית את אגף ה-"אודותינו" וה-"עזרה" ולצייד את דף הבית בוידאו המדגים את יתרונות השימוש ב-ויקידו ואופן השימוש בו.

דרישות סף

מראש ויתרנו על אינטרנט אקספלורר 6 ובגרסה 7 נתמוך רק עוד מספר שבועות. אך בכך לא תמו ענייני דרישות הסף שלנו. לחלק מהמשתמשים חסרות מצלמות אינטרנט, גרסאות פלאש עדכניות, התקני קול המסוגלים להקליט מפלאש ושאר שמחות. עד כמה שהמערכת שלנו פשוטה יחסית טכנולוגית היא עדיין דורשת תנאי סף שקשה ליישם בהצלחה מלאה על מחשביהם של הילדים, של ההורים בעבודה ושל הסבים בביתם.

הפתרון לטווח הארוך הוא הפניה של המבוגרים לשימוש בממשק הסלולארי של ויקידו, הנמצא בפיתוח. הטלפון זמין תמיד והשימוש בו הוא טריוויאלי למבוגרים. בטווח הקצר נאלץ לכפר על קשיים בהתקנה בתמיכה אינטנסיבית.

זמינות

במקרה שלי, רוב השירותים האינטרנטיים אליהם אני נרשם נעלמים מחיי בגלל שהם לא נוכחים מספיק. אני נרשם, משתעשע ושוכח. כדי שויקידו לא ישקע את תהום השיכחה של משתמשיו אנחנו צריכים לספק למשתמשים תזכורות אודות קיומו. תזכורת שכזו תופיע השבוע באימייל של המשתמשים הבוגרים עם עדכונים על הפיתוחים בשבועיים האחרונים.

מעבר לממשק הסלולרי שהוזכר ותורם רבות לזמינות השירות עבור המשתמשים, פתרון נוסף הוא תוכנה קטנה שתשב לה במחשב ליד השעון ותאפשר להורים ולילדים גישה מהירה למערכת, כמו גם חיוויים על הודעות חדשות. בסביבה העתירה-בחלוקת-קשב בה אנו חיים אם אתה לא "שם" - אתה לא קיים.

זהו, השקנו.

אחרי הרבה עיכובים וייסורי נפש החלטנו לקפוץ עם ויקידו למים בתקווה שלא נטבע. הבאגים והבעיות לא אחרו לבוא ויחד איתם לילה של תיקונים ושיפורים. המגוון האינסופי של דפדפנים, מערכות הפעלה ותצורות חומרה הוא גן עדן (או גיהנום אם תרצו) של בעיות.  ואם נשתמש שוב בדימוי הקפיצה למים ויקידו צף יפה בסה"כ. עכשיו רק צריך לגרום לו לשחות…

או קיי, אז כבר יש לנו כמה מאות משתמשים. מה הלאה? ההתקדמות העיקרית היא בכיוון הידידותיות למשתמש. אנשים נכנסים לשירות ומגיעים למסך ריק. אין הודעות, אין חברים, אין ילדים.  הצורך להזמין חברים ולפתוח חשבונות כדי להתחיל לשלוח הודעות הוא ניג'וס שרבים אינם עומדים בו וזאת היתה המשימה הגדולה של השבוע והגרסה שעולה היום היא שיפור משמעותי בנושא. היא תלווה אותנו גם לתוך השבוע הבא.

עד כאן עדכונים. היום אנסה לשתף בדגשים או מסקנות מתהליך השקת הבטא שלנו.

מתי מוכנים?

כמעט כל השקה ראשונית של מוצר היא (ותסלחו לי) מחורבנת. כפי שאמר לנו מישהו - אם אתה גאה במוצר שהשקת לבטא כנראה שהשקת אותו מאוחר מדי.

מה שלמדנו ביום הראשון להשקה על המשתמשים ועל צרכיהם שווה אלף ישיבות סיעור מוחות במהלך החודשים שקדמו לה ואין דרך להבין את הקהל של השירות מבלי להפגש בו. ברגע שהשירות ניתן לשימוש בסיסי זהו הזמן להוציא אותו לקהל.

מועד ומיקום ההשקה

לתזמון ההשקה יש חשיבות גדולה. אנחנו פספסנו את האפשרות להציע ברכות וידאו לקריסמס ונספיק בקושי רב ל- New Year . אם הייתי יכול להחזיר את השעון לאחור הייתי מוותר על כמה פיצ'רים ויוצא שבועיים מוקדם יותר.

ההשקה המוקדמת בישראל בעברית מאפשרת לנו להתנסות בהקפי משתמשים קטנים לפני שאנחנו מזרימים פנימה מסות מהשוק העולמי. זהו גם המגרש הביתי שלנו בו אנחנו מקבלים טלפונים ואימיילים ממכרים וממי שעקב אחרינו המוכנים לתת לנו משובים יקרי ערך. אני שמח שהשקנו בארץ.

מבחינת היום בשבוע מוצאי שבת הוא זמן מצויין, לפחות כשזה נוגע להשקה בארץ. יש לך שעות ספורות של פעילות משתמשים ולילה שלם לעבוד על התיקונים לפני שהבלגאן האמיתי מתחיל.

היכונו לשינויים

ההשקה היא רק תחילתו של תהליך מואץ לפיתוח ושינויים. כבר ראיתי כמה מיזמים שהגיעו להשקה בלי מזומנים ובלי מוכנות נפשית לתהליך שכזה. המפגש הראשון עם המציאות הוא כמעט תמיד בעייתי ואם לא הכנתם את עצמכם אליו אתם צפויים לנפילת מוראל שקשה לקום ממנה.

נקודה חשובה נוספת היא לא "לשרוף" את העובדים במאמצים על אנושיים כאשר המסה הגדולה של העבודה רק לפניהם.

אנחנו הגענו להשקה עם קופת מזומנים במצב סביר פלוס ועם ידיעה ברורה למדי לגבי העובדה שהעבודה רק מתחילה בהשקה. פחות משבוע אחרי ההשקה כבר מתחילים להיות מיושמים השינויים המתבקשים ממנה.

מסך העזרה-המהירה החדש

מוותרים

כדי להשיק צריך לוותר על פיצ'רים, תמיכה בדפדפנים או תצורות חומרה שחשבתם שחייבים להיות. הוויתור הקשה ביותר עבורנו היה השקה ללא תמיכה באקספלורר 6 ו-7. כמה שזה בעייתי (וחצי מהשוק הישראלי זה בעייתי) פשוט לא יכולנו לעכב יותר את ההשקה. ויתור משמעותי אחר היה על איכות הוידאו שקומפוננטה חדשה ומשופרת שלו עולה רק היום ועוד אחת טובה עוד יותר בעוד שבועיים.

השאלה על מה מוותרים ועל מה לא היא שאלה קשה שאין לי תשובה ברורה עליה.  ההגדרה של Show-Stopper - בעיה שמונעת הפעלה של אתר באופן סביר ומחייבת טיפול מידי - לא חקוקה על לוחות הברית ותלויה יותר מכל בשיקול הדעת הבריא של היזמים.

סטטיסטיקה

מדדי השימוש באתר הם קריטיים  מהרגע הראשון. אם בשירות שליחת וידאו אין מספיק משתמשים שמגיעים לשלוח וידאו זוהי בעיה וכדאי לדעת עליה. אם פחות מחמישים אחוז מאלו שמתחילים בפעולה מצליחים להשלים אותה זוהי בעיה. בכל המקרים אתם רוצים לדעת על הבעיות כמה שיותר מהר. מספר המבקרים באתר והנרשמים הוא רק קצה הקרחון ויותר מדי פעמים מתעכבים על הנתונים האלה ולא צוללים למידע החשוב באמת.

שימור לקוחות

כל משמש רשום הוא לקוח והקרב על שימורו מתחיל מהרגע הראשון. המאמץ שלנו מתרכז כרגע בנושאים הבאים:

-          שיפור רצוף של הבעיות המקשות על המשתמשים כפי שמשתמע מפניותיהם, ממדדי הסטטיסטיקה ומדיווחי השגיאות של המערכת

-          הכנסת תכנים לחשבון המשתמש שישפרו את ההתמצאות ואת תחושת השייכות

-          עדכון המשתמשים על בסיס דו שבועי אודות השינויים וההתפתחויות.

אז מה הלאה?

עבודה. הרבה עבודה.

עדכונים בשבוע הבא.

הפוסט של רויטל סלומון "האם SEO הוא מהשטן?" הוא תגובה מעניינת לפוסט "Spammers, Evildoers, and Opportunists", העוסק בשאלה מי בכלל צריך SEO כשאפשר לכתוב תוכן טוב, לקדם אותו מעט ולתת לקישורים הנכנסים לעשות את העבודה. להגיד שהאמת נמצאת היכנשהו באמצע זה נכון לכל דבר ולכן לא-מועיל-בעליל ולכן אנסה לאתר את מיקומה של האמת באותו אמצע אמורפי.

מה כן?

לתת לאיש מקצוע לעבור על האתר שלכם ולתת לכם יעוץ מקצועי על שינויים שיעזרו לו למצות את אפשרויותיו באתרי החיפוש זה תמיד רעיון טוב. הכללים המנחים את אתרי החיפוש משתנים תדירות ולא יזיק לתת למישהו שמבין עניין לבדוק מדי פעם איך האתר שלכם יכול להתאים את עצמו לדרישותיהם. גם החלפת קישורים עם אתרים רלוונטיים היא רעיון חיובי התורם לשני הצדדים וישנם אנשים היודעים בדיוק היכן לשים את הקישורים הללו וכבר ראיתי ניסים ונפלאות באגף הזה.

אפילו גיחה קצרה לצד האפור כדי להביא את המסה הראשונית הדרושה לביסוס המיזם הינה בתחום האפשר. אחרי הכל צריך לעשות מה שצריך לעשות…

מה לא?

לשלם אלפי ועשרות אלפי שקלים חודש אחר חודש כדי שיכניסו קישורים אליכם למערך אתרים פיקטיביים וקישורים נסתרים ומליוני סינים מקליקים זה רעיון רע מהמון סיבות שונות, גם אם זה מעלה משמעותית את הנראות שלכם.

הסיבה העיקרית היא שהכסף הזה יכול היה ללכת למקומות שמייצרים נראות "אורגנית", כזו הנובעת מתכנים איכותיים המייצרים קישורים נכנסים מאתרים מובילים ומייצרים מהם כניסות. אני מכיר אתרים שבכספים אותם הם משקיעים ב- SEO היו יכולים להפיק תכנים מייצרי קישורים נכנסים וכניסות על בסיס יומי. במקום לייצר נכסי צאן ברזל שישרתו את האתר לתקופה ארוכה ויעלו את ערכו ויוקרתו מושקעים הכספים בניפוח הערך הקיים שלו. במקרים רבים, בסוף התהליך נשארתם עם אותם תכנים ואותן כניסות כפי שהיו לפני ההשקעה ב- SEO.

גם חמת זעמה של גוגל היא סיבה טובה להזהר. לא הייתם רוצים שהאתר שלכם יענש על ידי גוגל בשל שימוש בתרגילים מלוכלכים ויאבד אפילו את מקומו הטבעי בתוצאות החיפוש.

איזו חברה הייתם רוצים?

הצורך להגיע להשגים מהירים ולעמוד בדרישות המשקיעים או צרכי הקיום של החברה הוא גורם מלחיץ ומדרבן. אבני הדרך שנקבעו בחוזה השקעה או בתכנית עסקית עומדות ביניכם ובין המשך קיום המיזם והצורך להגיע אליהן מכשיר הרבה אמצעים. אך הטכניקות בהן אתם משתמשים היום משפיעות על אופי המיזם איתו אתם צריכים להתמודד בעתיד הקרוב ולעיתים אף בהווה. כבר עבדתי וייעצתי בחברות שהשורה התחתונה תמיד קבעה בהן (כמעט) הכל.  הקו האפור כבר נמחק מבחינתן והדיון הערכי התנהל סביב אפור בהיר לאפור כהה. אותו אפרוריות ערכית חלחלה לתרבות הארגונית והשפיעה על קבלת החלטות בכל הרמות והתנהלות העובדים מול ספקים ואחד מול השני.

במקום להתרכז במוצר מתרכזים ארגונים כאלה ברכישת מדיה פרסומית וקידום במנועי חיפוש, במקום להתרכז במשתמשים הם מתרכזים בהתמודדות עם תלונותיהם, במקום לצעוד קדימה הם מתרחבים לצדדים. כשמגיעה שעת האמת אין לחברה קהל נאמן, אין לה מוצר מלהיב והיא מפוררת מבפנים - גם אם כל השורות התחתונות שלה עומדות ביעדים.

שווי השוק של חברה כזאת מוגבל . כולם מבינים את ה"תרגיל" וגם אם כולם מוחאים כפיים להצלחתו אף אחד לא משלה את עצמו שמדובר בחברה עם פוטנציאל גדילה משמעותי. גם אף חברת ענק לא תרצה לרכוש חברה כזאת כי אין לה מאגר משתמשים נאמנים שישתלבו במרחב חדש אלא אורחים לרגע המגיעים לבצע טרנזאקציה, כספית או מוצרית, והולכים.

SEO הוא לא מהשטן

SEO הוא אמצעי חיוני להצלחה של מיזם אינטרנטי, אך כך גם מוצר טוב, קהילת משתמשים פעילה, שיתופי פעולה מוצלחים ושיווק נכון.

סכנתו של ה- SEO היא דוקא ביכולתו ליצר תוצאות חיוביות מידיות ומדידות, להבדיל מצעדים מוצריים, קהילתיים או שיווקיים. שילמת קיבלת. לא צריך להבין הרבה, לא צריך לנסות ולהכשל, לא צריך לסמוך על טוב ליבם של הבריות (המשתמשים). כל כך מפתה לזרוק את כל ה-"נסה וטעה" הזה ואת כל הדיבורים הגבוהים ופשוט להשקיע במה שעובד.

בסרטים השטן תמיד מגיע עם הצעות פרקטיות ומספק לך את מה שאתה רוצה, או לפחות חשבת שאתה רוצה. הבעיה היא תמיד במחירים הנלווים והמחיר הנלווה של התרכזות ב- SEO הוא עצום. השתמשו ב- SEO אבל אל תמכרו לו את נפש המיזם שלכם.

צד ההורים הולך ומגיע לסיומו ואני נזכר בחיוך בשלב בו חשבתי שיקחו שבועיים לפתח אותו - הו תמימות הנעורים - ואני עוד מחשיב את עצמי כמישהו בעל יכולת הערכת זמני פיתוח סבירה פלוס.

הערכות באופן כללי הן עניין שיש להפריד ולהרחיק ממשאלות לב. למעשה, משאלות לב הן בפוטנציה מהאויבים הגדולים של השכל הישר וההתמודדות עם המציאות. אז מה ההבדל בין השאיפות שכל יזם חייב להיות מצוייד בהן לבין משאלות לב הנוגעות לעניינים פרטניים? ההבדל נעוץ בכך שהשאיפות מתיחסות לאופק, למקום בו הכל עדיין אפשרי ואילו המשאלות הפרטניות נוגעות לעניינים המונחים מולך עם מגוון אפשרויות סופי ולעיתים אף מצומצם. קמצוץ של משאלת לב הוא חיוני לעשיה היומיומית אך ניהול היומיום ממשאלות הלב? לא טוף.

חוזרים לצד הילדים

בכל מקרה, יצא יפה ומרשים טכנולוגית וברגע שנממש בו את העיצוב (גרסה לא סופית משמאל) יהיה לנו מכשיר שליטה וניהול שימושי, מצ'וכלל ונאה למראה שישמש היטב את ההורה המודאג. המכשיר אמור לספק להורה איזור ניהול ובקרה בו הוא יכול לצפות במתרחש תחת אחריותו - כל הודעה נכנסת ויוצאת, חברים ובקשות חברות, ניהול התוכן וכהנה וכהנה עניינים נוספים. אני מעט מודאג מכך שהרוב המוחלט של ההורים יבלו בו חמש דקות בהגדרת המשתמשים וקביעת הרשאות מינימום ויניחו לו לעולמי עד, אך אם כך נגזר - נקבל את הדין.

גם צד הילדים חזר למרכז העניינים ופיצ'רים כמו טיוטות והעברת הודעות לצד ג' מניצים בו תוך כדי כתיבת שורות אלו. רשימת המטלות עד להשקה אמנם מכובדת אך כבר ניתן לראות את הסוף והשלב הבא הוא לסגור פינות בדף הבית, חוזי תנאי השימוש והפרטיות, השמשת הסליקה ואכסון השרת.

במקביל לפיתוח אנחנו מגיעים לצד ההורים מהכיוון השני - השיווק. עם הזמן, גוברת בנו ההכרה כי המוצר הוא אולי מוצר לילדים, אבל קהל היעד שלנו מחולק לשניים והחלק השני הוא ההורים - והוא חלק משמעותי לא פחות מזה הראשון.

אתרי הורים בארץ עדיין מרוכזים סביב החיבור הכללי של פורומים/עצות הורות/עצות לטיפול בתינוק ולא נעשה פה עד היום נסיון לשבור את הפרדיגמה. ישנם כיוונים חיוביים, אבל לא השכילו להפוך אותם לאתרים מניבים ומרתקים שיוצאים מז'אנר התכנים-להורים לכיוון השירותים האינטרנטיים. גם בחו"ל, שם המצב טוב בהרבה, המודל של שירותים המיועדים להורים וילדים גם יחד עדיין צריך להוכיח את עצמו.

טוויטר: כי מיליוני אמהות לא טועות

כמות ההשתתפות ההורית בחיי האונליין הפכה זה מכבר לתופעה ובטוויטר ובבלוגיה יש מקום של כבוד למיליוני אמהות (בעיקר, אם כי גם אבות) שההורות היא חלק משמעותי בחיי האונליין שלהם, ושלנו כהורים גם כן. כרגע אנחנו עוסקים בעיקר בחקר השוק הזה ובהתקרבות אליו, בעיקר תוך שימוש במדיה חברתית.

טוויטר הוא אחד הכלים הזוכים אולי לתשומת לב עולמית מוגזמת, אבל גם יש לו ערך אמיתי בכל הקשור בשימת אצבע על הדופק הפועם של החיים אונליין, סצנת האמהות חזקה שם במיוחד, ולא רק בעדכוני "האכלתי, הלבשתי, יצאתי לגן".

הטוויטר של ויקידו פעיל כבר כמה חודשים, בכל מיני דרגות, ועדיין יש לנו דילמות ביחס להפעלתו. אנחנו רואים שמוצרים דומים (אתרי אינטרנט לילדים, העוסקים בוידאו ובתקשורת, או "סתם" אתרי ילדים, או אנשי מקצוע בתחום הוידאו/ילדים) מגיעים אלינו לטוויטר, בין אם כחלק ממאמצי המחקר שלהם או ממאמצי הריגול התעשייתי, ובין אם מדובר בניסיון לפתח את הקהילה וללמוד אחד מהשני. בכל מקרה, אנחנו מגלים בצורה זו מוצרים חדשים חדשות לבקרים.

דיון עם קוקה קולה

האם הייתם מנהלים דיון אישי לוהט עם קוקה קולה? האם מותג או "מוצר" יכול בכלל לנהל אתכם דיון? התפיסה שלי היא שמאחר והשיחה האישית והקשר הבלתי אמצעי הוא החשוב, הרי שהטוויטר שלנו צריך להיות אישי, מדבר על העניינים שלנו (כהורים) לא פחות מאשר על ענייני מוצר. תחושתי היא שאולי אוירה רשמית מדי "תעקר" את המוצר, ולא תאפשר לנו להכנס "לקליקה" ההורית. המשקיע שלנו (שאת דעתו אני מאוד מעריכה) חושב אחרת.

לטענתו, והיא לא חסרת היגיון, עניינים אישיים מהווים בעיה למשקיעים מחו"ל, בעיקר כשמדובר בעניינים אישיים שיש להם נגיעה ליהדות (ישבנו בסוכה?) או לישראליות (תל אביב?). המטרה של טוויטר כזה, אליבא ד'משקיע - היא לדוור החוצה עניינים שברומו של מוצר, התלבטויות מוצר, גרסאות חדשות, חוזים, דיווחים רשמיים, טויטר כזה צריך בעיקר להיות נעקב - ולא לעקוב בעצמו אחרי אנשים.

את הנגיעה האישית אנחנו צריכים להביא מהחשבונות שלנו, מה שאנחנו עושים בכל מקרה (אבל האם אני=עמית ואני=ימי צריכים להיות מייצגים של החברה בכל צעד ושעל של חיינו המקוונים? ומה אם בא לי לכתוב "אין לי כוח לעבוד היום"?

מה אתם חושבים? כיצד השיווק במדיה החברתית צריך להיעשות? אישי מול ממלכתי, מעורבות אישית או הסתתרות מאחורי "מותג"?

ימים אלו של או-טו-טו השקעה (בע"ה) הם ימים גדולים של חוסר ודאות ואין דבר שמפגיש אותך יותר עם מושג חוסר הוודאות מאשר הרשימה הארוכה של חוזים הקשורים להשקעה: חוזי העסקה (למשל שלנו), חוזי שיתוף פעולה, חלוקת אחוזים ואופציות והנעלם הגדול מכל - חוזה ההשקעה.

השותפים העתידיים שלנו, המשקיעים, צריכים לדעת להיכן הם נכנסים - ובצדק. לפיכך, ההשקעה מחייבת ודאות מירבית וכל סיכום בעל פה שהיה לך עם מעצב, מפתח, עו"ד ושותף צריך לעלות על הכתב. התהליך המדובר אינו מסתכם בכתיבת מה שהוסכם אלא בעיקר כתיבת מה שלא סוכם: גבולות המחוייבות ותנאי סיום ההסדר. אין מוזר מלהסתכל בחוזה ההעסקה של עצמך, מקים המיזם, ולחשוב כמה חודשי התרעה מראש דרושים לפיטוריך.

נקיון הבית בהסכם נישואים

יש משהו רומנטי בסטארטאפ וכמו ביחסים אתה מחוייב לעשות כל מה שצריך כדי שהמיזם יצליח. סגירת החוזים, אם נקביל אותם להשוואה הרומנטית, דומה להסכם נישואים המכיל התחייבות לכמות יחסי המין, ארוחות הערב המשפחתיות ואופן נקיון הבית כל שבוע.

האם הייתם יכולים או מוכנים להתחייב על כך? ואולי זהו סוף השלב הרומנטי ביחסנו לחברה, הרגע בו כל הכוונות והרצונות צריכים לעבור הסבה להתחייבויות.

לא היינו רוצים בכך וכך גם המשקיעים. המחוייבות הרומנטית שלנו לחברה היא דלק הסילון עליה היא פועלת, המקור להתגייסות הבלתי מוגבלת שלנו (מי אמר "אני", ולא קיבל משכורת שלושה חודשים) ושל הסובבים אותנו המוכנים להקריב שעות מנוחה ושינה יקרות כדי שהחוזים, התכונות והעיצובים יהיו מוכנים. לשם כך דרוש איזון עדין בין הצורך בודאות לבין קביעת גבולות שיגרמו לחותמים לשמור עליהם אך גם לא לעשות דבר מעבר להם.

המפחיד בכל התהליך הוא ביצירת הבסיס לכל שיבוא אחר כך. אנחנו מתחייבים לשווי חברה מינימלי, לתוצאות בשטח ולהוצאות - בידיעה גמורה שכוחות השוק, הופעה של מתחרים לא צפויים, אירועים אישיים ושלל גורמים שאינם בשליטתנו - ואף מחוץ לדמיוננו - עשויים להפוך את הקערה על פיה בכל רגע ולדרוש פרמטרים שונים לחלוטין מאלו להם התחייבנו.

גרוע מכך, תנאי שוק ההשקעות בעוד חצי שנה עד שנה הם נעלם גדול גם למומחים גדולים מאיתנו ולא ברור לנו כלל אילו סעיפים משלל הסעיפים בהשקעה זו הקשורים להשקעה הבאה יופעלו לכשתגיע. ההבנה היא שאת המסמך לקראת החוזה (ה-term sheet) של ההשקעה הבאה, אנחנו כותבים היום, ואי הוודאות בעינה, האם נשמור על שליטה? (כנראה שלא) האם נשאר בתפקידנו? (אולי) כמה אחוזים בכלל ישארו בידנו (מי יודע).

לחשוב על הגרוע מכל בהתחלה?

כאן אנחנו מניחים גם את הבסיס לאחד הדיונים המשמעותים ביותר בינך לבין עצמך כאשר אתה מקים חברה, האם כבר בשלב הראשון אתה צריך להסתכל (ריאלית, ולפחות במובן החוזי) על המקרה הגרוע ביותר? או שהאמונה בעצמך ובמיזם היא זו שצריכה לדחוף אותך? התשובה כמו בהרבה מקרים, היא שניהם, אבל הדילמה לא מרפה.

כמי שמגיעים מתחום הפיתוח, המוצר והקהילה, איננו שוחים בשדה הקרב הבירוקרטי הזה בעיניים עצומות, השלב הנוכחי מראה לנו שכל פעם שאנחנו יושבים על חוזה - אנחנו יוצאים עם עשרות ביטויים חדשים, הבנות חדשות, ושאלות חדשות, שעבור המקצוענים שסביבנו כבר מזמן אינן שאלות.

חלק מהיכולת להתמודד עם אי הודאות הזו טמונה באנשים שסביבנו. חלק מתפישת הניהול שלנו (היי, יש לנו תפישת ניהול!) גורסת שכדאי לקחת אנשים שמבינים עד הסוף את מה שהם עושים - ולהיות מסוגלים להאמין בהם ולוותר על האשליה של "הבנה בכל".

התחייבות לעתיד לא ידוע

עורכת הדין שלנו היא חברה טובה והאמונה בה היא אבסולוטית. זה עוזר מאוד שהיא מקצוענית חסרת פשרות וכבר ליוותה השקעות, מכירות, והנפקות בסדרי גודל שאנחנו יכולים בנתיים רק לחלום עליהם. אבל ההתמודדות עם אי הודאות מבחינתנו כרוכה גם בויתור, בלדעת שלא תצליח לדעת הכל בזמן כל כך קצר ושלעיתים ההתעקשות להבין ולנהוג לפי הבנתך עשויה להיות גם היא הרסנית.

מסביב יהום הסער אבל החוזים ישארו בעינם. אנו מתחייבים לודאות במציאות נטולת ודאות ועצם ההתחייבות רק מראה לנו עד כמה מעט אנחנו בעצם יודעים על העתיד לבוא. בסופו של דבר הדברים יכולים להתרחש על הצד הטוב ביותר והעדר כישורי נבואה אינו הופך אותנו לפסימיים, אך כפי שהטיב לנסח זאת סוקראטס "כל שיודע אני הוא שאינני יודע".