הפגישה אורגנה על ידי מכר משותף מבלי שידענו הרבה על מה בדיוק אנחנו רוצים להוציא ממנה.  החברה בה אנו מתארחים מתעסקת בתחום הנוגע לחיוב טלפוני – נושא הקרוב לליבנו – ואנחנו באים בגישת "לא יועיל – לא יזיק". מהר מאד מסתבר שאין לנו הרבה מקום לשיתוף פעולה וגם סוג הפעילות שלהם אינו מתאים בדיוק לעבודה עם ילדים. כולנו מנסים לסיים את הפגישה בזריזות מבלי להראות חסרי תרבות והם אפילו מנסים לראות כיצד הם יכולים להואיל בעצה או בקישור, אם כי ללא הצלחה מרובה. לפחות ממבט ראשון.

כשאנחנו יוצאים אני מנסה לחשוב אם יצא משהו מועיל מהפגישה ומסתבר שישנם לפחות שני פרטים מהשיחה שעשויים לעזור לנו בהמשך. האחד הוא מונח מתחום הטלפוניה שיאפשר לנו להסביר טוב יותר את צרכינו בתחום התקשורת בעתיד. השני הוא הערת אגב לגבי עלות אחד הרכיבים במערכת התקשורת שלנו הגורמת לנו להבין כי נוכל להציע את אותו רכיב כ- Value Proposition בשירות הנמכר ללקוח. הנתון השני גם מחדד את מהות קשרינו עם ספקיות הסלולר ברחבי העולם ומאפשר לנו להגיע אליהן עם הצעה שקשה לסרב לה.

ככל שאנו מתרחקים ממקום הפגישה מסתבר לי שלא רק שהפגישה היתה מועילה, היא עשויה להיות נקודת מפנה ביחסינו עם חברות הסלולר. "אהבה" אמרה לי פעם בעלת בית שהשכרתי "היא לא משהו שמוצאים באתרי הכרויות אלא בדרך לזרוק את הזבל". כוונתה היתה שהדברים החשובים בחיים קורים לרוב בדרך מקרה ולא מתוך כוונת מכוון. דווקא התרחשותם מחוץ לאזור הנוחות ומחוץ למערכת הציפיות שלנו מאפשרת להם להתקיים באופן שלא מפעיל את מערכות ההגנה והבקרה הרגילות.

מאותה סיבה כמעט לעולם לא תמצאו פאנל מקצועי מעניין (אלא אם כן באתם לשמוע את מה שכבר ידעתם) . כולם מודעים מדי – צופים ומשתתפים. כולם שחקנים במשחק בו התפקידים כבר נקבעו ועתה נשאר רק לראות מי ישחק אותם. כדי לחשוב מחוץ לקופסה צריך להיות מחוץ לקופסה ואין כמו פגישה רעועה במיוחד כדי לגרום לך להרגיש שאתה כבר לא בקנזס.

היו ויהיו הרבה פגישות בהן לא תשיגו את הדבר לשמו באתם אבל זה לא הופך אותן לפגישות לא מוצלחות. כפי שכתבתי בפוסט ה-שאיפות, "הצלחת המיזם יכולה לבוא ללא קשר לכל הגשמת מטרה זו או אחרת ולעיתים אף כתוצאה מכשלון המתגלגל להזדמנות."

כך קורה שלפעמים הפגישות הגרועות ביותר הן גם המוצלחות ביותר.

זהו, השקנו.

אחרי הרבה עיכובים וייסורי נפש החלטנו לקפוץ עם ויקידו למים בתקווה שלא נטבע. הבאגים והבעיות לא אחרו לבוא ויחד איתם לילה של תיקונים ושיפורים. המגוון האינסופי של דפדפנים, מערכות הפעלה ותצורות חומרה הוא גן עדן (או גיהנום אם תרצו) של בעיות.  ואם נשתמש שוב בדימוי הקפיצה למים ויקידו צף יפה בסה"כ. עכשיו רק צריך לגרום לו לשחות…

או קיי, אז כבר יש לנו כמה מאות משתמשים. מה הלאה? ההתקדמות העיקרית היא בכיוון הידידותיות למשתמש. אנשים נכנסים לשירות ומגיעים למסך ריק. אין הודעות, אין חברים, אין ילדים.  הצורך להזמין חברים ולפתוח חשבונות כדי להתחיל לשלוח הודעות הוא ניג'וס שרבים אינם עומדים בו וזאת היתה המשימה הגדולה של השבוע והגרסה שעולה היום היא שיפור משמעותי בנושא. היא תלווה אותנו גם לתוך השבוע הבא.

עד כאן עדכונים. היום אנסה לשתף בדגשים או מסקנות מתהליך השקת הבטא שלנו.

מתי מוכנים?

כמעט כל השקה ראשונית של מוצר היא (ותסלחו לי) מחורבנת. כפי שאמר לנו מישהו – אם אתה גאה במוצר שהשקת לבטא כנראה שהשקת אותו מאוחר מדי.

מה שלמדנו ביום הראשון להשקה על המשתמשים ועל צרכיהם שווה אלף ישיבות סיעור מוחות במהלך החודשים שקדמו לה ואין דרך להבין את הקהל של השירות מבלי להפגש בו. ברגע שהשירות ניתן לשימוש בסיסי זהו הזמן להוציא אותו לקהל.

מועד ומיקום ההשקה

לתזמון ההשקה יש חשיבות גדולה. אנחנו פספסנו את האפשרות להציע ברכות וידאו לקריסמס ונספיק בקושי רב ל- New Year . אם הייתי יכול להחזיר את השעון לאחור הייתי מוותר על כמה פיצ'רים ויוצא שבועיים מוקדם יותר.

ההשקה המוקדמת בישראל בעברית מאפשרת לנו להתנסות בהקפי משתמשים קטנים לפני שאנחנו מזרימים פנימה מסות מהשוק העולמי. זהו גם המגרש הביתי שלנו בו אנחנו מקבלים טלפונים ואימיילים ממכרים וממי שעקב אחרינו המוכנים לתת לנו משובים יקרי ערך. אני שמח שהשקנו בארץ.

מבחינת היום בשבוע מוצאי שבת הוא זמן מצויין, לפחות כשזה נוגע להשקה בארץ. יש לך שעות ספורות של פעילות משתמשים ולילה שלם לעבוד על התיקונים לפני שהבלגאן האמיתי מתחיל.

היכונו לשינויים

ההשקה היא רק תחילתו של תהליך מואץ לפיתוח ושינויים. כבר ראיתי כמה מיזמים שהגיעו להשקה בלי מזומנים ובלי מוכנות נפשית לתהליך שכזה. המפגש הראשון עם המציאות הוא כמעט תמיד בעייתי ואם לא הכנתם את עצמכם אליו אתם צפויים לנפילת מוראל שקשה לקום ממנה.

נקודה חשובה נוספת היא לא "לשרוף" את העובדים במאמצים על אנושיים כאשר המסה הגדולה של העבודה רק לפניהם.

אנחנו הגענו להשקה עם קופת מזומנים במצב סביר פלוס ועם ידיעה ברורה למדי לגבי העובדה שהעבודה רק מתחילה בהשקה. פחות משבוע אחרי ההשקה כבר מתחילים להיות מיושמים השינויים המתבקשים ממנה.

מסך העזרה-המהירה החדש

מוותרים

כדי להשיק צריך לוותר על פיצ'רים, תמיכה בדפדפנים או תצורות חומרה שחשבתם שחייבים להיות. הוויתור הקשה ביותר עבורנו היה השקה ללא תמיכה באקספלורר 6 ו-7. כמה שזה בעייתי (וחצי מהשוק הישראלי זה בעייתי) פשוט לא יכולנו לעכב יותר את ההשקה. ויתור משמעותי אחר היה על איכות הוידאו שקומפוננטה חדשה ומשופרת שלו עולה רק היום ועוד אחת טובה עוד יותר בעוד שבועיים.

השאלה על מה מוותרים ועל מה לא היא שאלה קשה שאין לי תשובה ברורה עליה.  ההגדרה של Show-Stopper – בעיה שמונעת הפעלה של אתר באופן סביר ומחייבת טיפול מידי – לא חקוקה על לוחות הברית ותלויה יותר מכל בשיקול הדעת הבריא של היזמים.

סטטיסטיקה

מדדי השימוש באתר הם קריטיים  מהרגע הראשון. אם בשירות שליחת וידאו אין מספיק משתמשים שמגיעים לשלוח וידאו זוהי בעיה וכדאי לדעת עליה. אם פחות מחמישים אחוז מאלו שמתחילים בפעולה מצליחים להשלים אותה זוהי בעיה. בכל המקרים אתם רוצים לדעת על הבעיות כמה שיותר מהר. מספר המבקרים באתר והנרשמים הוא רק קצה הקרחון ויותר מדי פעמים מתעכבים על הנתונים האלה ולא צוללים למידע החשוב באמת.

שימור לקוחות

כל משמש רשום הוא לקוח והקרב על שימורו מתחיל מהרגע הראשון. המאמץ שלנו מתרכז כרגע בנושאים הבאים:

-          שיפור רצוף של הבעיות המקשות על המשתמשים כפי שמשתמע מפניותיהם, ממדדי הסטטיסטיקה ומדיווחי השגיאות של המערכת

-          הכנסת תכנים לחשבון המשתמש שישפרו את ההתמצאות ואת תחושת השייכות

-          עדכון המשתמשים על בסיס דו שבועי אודות השינויים וההתפתחויות.

אז מה הלאה?

עבודה. הרבה עבודה.

עדכונים בשבוע הבא.

צד ההורים הולך ומגיע לסיומו ואני נזכר בחיוך בשלב בו חשבתי שיקחו שבועיים לפתח אותו – הו תמימות הנעורים – ואני עוד מחשיב את עצמי כמישהו בעל יכולת הערכת זמני פיתוח סבירה פלוס.

הערכות באופן כללי הן עניין שיש להפריד ולהרחיק ממשאלות לב. למעשה, משאלות לב הן בפוטנציה מהאויבים הגדולים של השכל הישר וההתמודדות עם המציאות. אז מה ההבדל בין השאיפות שכל יזם חייב להיות מצוייד בהן לבין משאלות לב הנוגעות לעניינים פרטניים? ההבדל נעוץ בכך שהשאיפות מתיחסות לאופק, למקום בו הכל עדיין אפשרי ואילו המשאלות הפרטניות נוגעות לעניינים המונחים מולך עם מגוון אפשרויות סופי ולעיתים אף מצומצם. קמצוץ של משאלת לב הוא חיוני לעשיה היומיומית אך ניהול היומיום ממשאלות הלב? לא טוף.

חוזרים לצד הילדים

בכל מקרה, יצא יפה ומרשים טכנולוגית וברגע שנממש בו את העיצוב (גרסה לא סופית משמאל) יהיה לנו מכשיר שליטה וניהול שימושי, מצ'וכלל ונאה למראה שישמש היטב את ההורה המודאג. המכשיר אמור לספק להורה איזור ניהול ובקרה בו הוא יכול לצפות במתרחש תחת אחריותו – כל הודעה נכנסת ויוצאת, חברים ובקשות חברות, ניהול התוכן וכהנה וכהנה עניינים נוספים. אני מעט מודאג מכך שהרוב המוחלט של ההורים יבלו בו חמש דקות בהגדרת המשתמשים וקביעת הרשאות מינימום ויניחו לו לעולמי עד, אך אם כך נגזר – נקבל את הדין.

גם צד הילדים חזר למרכז העניינים ופיצ'רים כמו טיוטות והעברת הודעות לצד ג' מניצים בו תוך כדי כתיבת שורות אלו. רשימת המטלות עד להשקה אמנם מכובדת אך כבר ניתן לראות את הסוף והשלב הבא הוא לסגור פינות בדף הבית, חוזי תנאי השימוש והפרטיות, השמשת הסליקה ואכסון השרת.

במקביל לפיתוח אנחנו מגיעים לצד ההורים מהכיוון השני – השיווק. עם הזמן, גוברת בנו ההכרה כי המוצר הוא אולי מוצר לילדים, אבל קהל היעד שלנו מחולק לשניים והחלק השני הוא ההורים – והוא חלק משמעותי לא פחות מזה הראשון.

אתרי הורים בארץ עדיין מרוכזים סביב החיבור הכללי של פורומים/עצות הורות/עצות לטיפול בתינוק ולא נעשה פה עד היום נסיון לשבור את הפרדיגמה. ישנם כיוונים חיוביים, אבל לא השכילו להפוך אותם לאתרים מניבים ומרתקים שיוצאים מז'אנר התכנים-להורים לכיוון השירותים האינטרנטיים. גם בחו"ל, שם המצב טוב בהרבה, המודל של שירותים המיועדים להורים וילדים גם יחד עדיין צריך להוכיח את עצמו.

טוויטר: כי מיליוני אמהות לא טועות

כמות ההשתתפות ההורית בחיי האונליין הפכה זה מכבר לתופעה ובטוויטר ובבלוגיה יש מקום של כבוד למיליוני אמהות (בעיקר, אם כי גם אבות) שההורות היא חלק משמעותי בחיי האונליין שלהם, ושלנו כהורים גם כן. כרגע אנחנו עוסקים בעיקר בחקר השוק הזה ובהתקרבות אליו, בעיקר תוך שימוש במדיה חברתית.

טוויטר הוא אחד הכלים הזוכים אולי לתשומת לב עולמית מוגזמת, אבל גם יש לו ערך אמיתי בכל הקשור בשימת אצבע על הדופק הפועם של החיים אונליין, סצנת האמהות חזקה שם במיוחד, ולא רק בעדכוני "האכלתי, הלבשתי, יצאתי לגן".

הטוויטר של ויקידו פעיל כבר כמה חודשים, בכל מיני דרגות, ועדיין יש לנו דילמות ביחס להפעלתו. אנחנו רואים שמוצרים דומים (אתרי אינטרנט לילדים, העוסקים בוידאו ובתקשורת, או "סתם" אתרי ילדים, או אנשי מקצוע בתחום הוידאו/ילדים) מגיעים אלינו לטוויטר, בין אם כחלק ממאמצי המחקר שלהם או ממאמצי הריגול התעשייתי, ובין אם מדובר בניסיון לפתח את הקהילה וללמוד אחד מהשני. בכל מקרה, אנחנו מגלים בצורה זו מוצרים חדשים חדשות לבקרים.

דיון עם קוקה קולה

האם הייתם מנהלים דיון אישי לוהט עם קוקה קולה? האם מותג או "מוצר" יכול בכלל לנהל אתכם דיון? התפיסה שלי היא שמאחר והשיחה האישית והקשר הבלתי אמצעי הוא החשוב, הרי שהטוויטר שלנו צריך להיות אישי, מדבר על העניינים שלנו (כהורים) לא פחות מאשר על ענייני מוצר. תחושתי היא שאולי אוירה רשמית מדי "תעקר" את המוצר, ולא תאפשר לנו להכנס "לקליקה" ההורית. המשקיע שלנו (שאת דעתו אני מאוד מעריכה) חושב אחרת.

לטענתו, והיא לא חסרת היגיון, עניינים אישיים מהווים בעיה למשקיעים מחו"ל, בעיקר כשמדובר בעניינים אישיים שיש להם נגיעה ליהדות (ישבנו בסוכה?) או לישראליות (תל אביב?). המטרה של טוויטר כזה, אליבא ד'משקיע – היא לדוור החוצה עניינים שברומו של מוצר, התלבטויות מוצר, גרסאות חדשות, חוזים, דיווחים רשמיים, טויטר כזה צריך בעיקר להיות נעקב – ולא לעקוב בעצמו אחרי אנשים.

את הנגיעה האישית אנחנו צריכים להביא מהחשבונות שלנו, מה שאנחנו עושים בכל מקרה (אבל האם אני=עמית ואני=ימי צריכים להיות מייצגים של החברה בכל צעד ושעל של חיינו המקוונים? ומה אם בא לי לכתוב "אין לי כוח לעבוד היום"?

מה אתם חושבים? כיצד השיווק במדיה החברתית צריך להיעשות? אישי מול ממלכתי, מעורבות אישית או הסתתרות מאחורי "מותג"?

ימים אלו של או-טו-טו השקעה (בע"ה) הם ימים גדולים של חוסר ודאות ואין דבר שמפגיש אותך יותר עם מושג חוסר הוודאות מאשר הרשימה הארוכה של חוזים הקשורים להשקעה: חוזי העסקה (למשל שלנו), חוזי שיתוף פעולה, חלוקת אחוזים ואופציות והנעלם הגדול מכל – חוזה ההשקעה.

השותפים העתידיים שלנו, המשקיעים, צריכים לדעת להיכן הם נכנסים – ובצדק. לפיכך, ההשקעה מחייבת ודאות מירבית וכל סיכום בעל פה שהיה לך עם מעצב, מפתח, עו"ד ושותף צריך לעלות על הכתב. התהליך המדובר אינו מסתכם בכתיבת מה שהוסכם אלא בעיקר כתיבת מה שלא סוכם: גבולות המחוייבות ותנאי סיום ההסדר. אין מוזר מלהסתכל בחוזה ההעסקה של עצמך, מקים המיזם, ולחשוב כמה חודשי התרעה מראש דרושים לפיטוריך.

נקיון הבית בהסכם נישואים

יש משהו רומנטי בסטארטאפ וכמו ביחסים אתה מחוייב לעשות כל מה שצריך כדי שהמיזם יצליח. סגירת החוזים, אם נקביל אותם להשוואה הרומנטית, דומה להסכם נישואים המכיל התחייבות לכמות יחסי המין, ארוחות הערב המשפחתיות ואופן נקיון הבית כל שבוע.

האם הייתם יכולים או מוכנים להתחייב על כך? ואולי זהו סוף השלב הרומנטי ביחסנו לחברה, הרגע בו כל הכוונות והרצונות צריכים לעבור הסבה להתחייבויות.

לא היינו רוצים בכך וכך גם המשקיעים. המחוייבות הרומנטית שלנו לחברה היא דלק הסילון עליה היא פועלת, המקור להתגייסות הבלתי מוגבלת שלנו (מי אמר "אני", ולא קיבל משכורת שלושה חודשים) ושל הסובבים אותנו המוכנים להקריב שעות מנוחה ושינה יקרות כדי שהחוזים, התכונות והעיצובים יהיו מוכנים. לשם כך דרוש איזון עדין בין הצורך בודאות לבין קביעת גבולות שיגרמו לחותמים לשמור עליהם אך גם לא לעשות דבר מעבר להם.

המפחיד בכל התהליך הוא ביצירת הבסיס לכל שיבוא אחר כך. אנחנו מתחייבים לשווי חברה מינימלי, לתוצאות בשטח ולהוצאות – בידיעה גמורה שכוחות השוק, הופעה של מתחרים לא צפויים, אירועים אישיים ושלל גורמים שאינם בשליטתנו – ואף מחוץ לדמיוננו – עשויים להפוך את הקערה על פיה בכל רגע ולדרוש פרמטרים שונים לחלוטין מאלו להם התחייבנו.

גרוע מכך, תנאי שוק ההשקעות בעוד חצי שנה עד שנה הם נעלם גדול גם למומחים גדולים מאיתנו ולא ברור לנו כלל אילו סעיפים משלל הסעיפים בהשקעה זו הקשורים להשקעה הבאה יופעלו לכשתגיע. ההבנה היא שאת המסמך לקראת החוזה (ה-term sheet) של ההשקעה הבאה, אנחנו כותבים היום, ואי הוודאות בעינה, האם נשמור על שליטה? (כנראה שלא) האם נשאר בתפקידנו? (אולי) כמה אחוזים בכלל ישארו בידנו (מי יודע).

לחשוב על הגרוע מכל בהתחלה?

כאן אנחנו מניחים גם את הבסיס לאחד הדיונים המשמעותים ביותר בינך לבין עצמך כאשר אתה מקים חברה, האם כבר בשלב הראשון אתה צריך להסתכל (ריאלית, ולפחות במובן החוזי) על המקרה הגרוע ביותר? או שהאמונה בעצמך ובמיזם היא זו שצריכה לדחוף אותך? התשובה כמו בהרבה מקרים, היא שניהם, אבל הדילמה לא מרפה.

כמי שמגיעים מתחום הפיתוח, המוצר והקהילה, איננו שוחים בשדה הקרב הבירוקרטי הזה בעיניים עצומות, השלב הנוכחי מראה לנו שכל פעם שאנחנו יושבים על חוזה – אנחנו יוצאים עם עשרות ביטויים חדשים, הבנות חדשות, ושאלות חדשות, שעבור המקצוענים שסביבנו כבר מזמן אינן שאלות.

חלק מהיכולת להתמודד עם אי הודאות הזו טמונה באנשים שסביבנו. חלק מתפישת הניהול שלנו (היי, יש לנו תפישת ניהול!) גורסת שכדאי לקחת אנשים שמבינים עד הסוף את מה שהם עושים – ולהיות מסוגלים להאמין בהם ולוותר על האשליה של "הבנה בכל".

התחייבות לעתיד לא ידוע

עורכת הדין שלנו היא חברה טובה והאמונה בה היא אבסולוטית. זה עוזר מאוד שהיא מקצוענית חסרת פשרות וכבר ליוותה השקעות, מכירות, והנפקות בסדרי גודל שאנחנו יכולים בנתיים רק לחלום עליהם. אבל ההתמודדות עם אי הודאות מבחינתנו כרוכה גם בויתור, בלדעת שלא תצליח לדעת הכל בזמן כל כך קצר ושלעיתים ההתעקשות להבין ולנהוג לפי הבנתך עשויה להיות גם היא הרסנית.

מסביב יהום הסער אבל החוזים ישארו בעינם. אנו מתחייבים לודאות במציאות נטולת ודאות ועצם ההתחייבות רק מראה לנו עד כמה מעט אנחנו בעצם יודעים על העתיד לבוא. בסופו של דבר הדברים יכולים להתרחש על הצד הטוב ביותר והעדר כישורי נבואה אינו הופך אותנו לפסימיים, אך כפי שהטיב לנסח זאת סוקראטס "כל שיודע אני הוא שאינני יודע".

בזמן שאנחנו מחפשים השקעה יצא לנו כבר כמה פעמים להסתובב במה שמכונה אצלנו "ארץ הוי-סיז" (יענו, קרנות הון סיכון). בשני בניינים יוקרתיים למראה בהרצליה תמצאו כמעט את כל קרנות הון הסיכון הפועלות בישראל, מהן קטנות וידידותיות, מהן גדולות וזעופות, וגם בלי להכנס לקלישאות, זהו בניין המגלגל לא מעט כסף. תמיד כשאנחנו שם אנחנו צופים ברחבה סחופת הרוחות שבכניסה ומדמיינים איך בימים עברו ישבו שם כל אנשי ההון סיכון וצפו בקרבות יזמים, מניפים אגודל לסימון "העבירהו הלאה לדיו דליג'נס" ואצבע למטה כדי להשליכו לכלבים.

 משמאל – יוצאים מפגישה בקרנות עם משתמש ויקידו בחופשת קיץ.

ובכן, על האמת להאמר, ויקידו כרגע היא לא חברה לקרנות, לא בשלב הזה של חיינו הצעירים. וזה מכתיב הרבה לגבי ההתנהלות שלנו כחברה, וכחברה שמחפשת השקעה.

אנחנו חושבים שכל סטארטאפ צריך באיזה שהוא שלב לעמת את עצמו עם המציאות, ובניגוד למה שאפי פוקס כתב בטור המצויין שלו אצל גל מור, אני לא חושבת שאבדה הביקורת. למעשה, אני חושבת שהיא נמצאה והושמשה היטב -אנחנו לפחות זכינו להכיר אותה על בשרנו לא פעם.

גורמים שלא אמורים לקבל ממך כסף אינם חוסכים ממך ביקורת, וסביר להניח שגם סטארטאפ שלא השכיל להעמיד מראה מול פניו יכול לקבל מראה בהשאלה מאחת הקרנות במגדל המבהיק בהרצליה. אמנם איש קרנות אף פעם לא יאמר לך "לא" מוחלט, באווירה אמריקאית למדי, אך זאת בעיקר כדי לחשק את עצמו מפני התרחישים הבאים:

היותך היזם שיקים את הטוויטר הבא (כן, ההוא שגם ידע לעשות כסף) ואז מה יגידו?

היותך היזם שיעסיק אותו/ישתף איתו פעולה יום אחד אחרי שיתהפכו היוצרות כפי שהן מתהפכות פעם ביומיים בתעשייה בה אנחנו חיים (ואז מה יגידו?)

לפעמים ההכרה בכך לא נעימה ואתה מנסה לחשוב בגדול וחושב שתוכל לקבל את המימון המתאים. אחד הדברים שלמדנו בחודשים האלו הוא הסיפור האמיתי (או לפחות אמיתי ככל שמספרים נערי ההון והשלטון בקרנות). השקעה מקרן דורשת חתימה על חוזה באורך של מלחמה ושלום (עם שלושה המשכים) אבל היא גם דורשת חתימה על חוזה פסיכולוגי סמוי, ובמסגרתו צריכים להיות מובהרים הדברים הבאים.

• - עבור הקרן, ולא חשוב כמה היא תשווק לכם את השקעות ה- Seed שלה, אין הבדל משמעותי בין השקעה של 200 אלף דולר לזו של 2 מיליון. הכסף הוא לא הכל, בניגוד למה שסיפרו לנו בבית, ומה שעולה להם ומה שהם מחשבים בראשם בשעה שהם באים לחקור במיזם הנח מולם היא השאלה – כמה באמת נצטרך להתעסק בהם? כמה "יעלה" לנו ללוות את החברה? כמה זמן וכאב ראש היא תדרוש מכולנו – והאם הזמן הזה שווה את כל העסק?

1. - קרן הון סיכון היא בדיוק כמוכם, היזמים, רק בגדול. גם להם יש משקיעים שמהם הם רועדים, גם הם אוכלים אותה כשההשקעה לא משתלמת, כל סדר הגודל עולה בכמה מיליונים וחוץ מזה? כמעט אותו הדבר. לפעמים זה מעודד.
2. - כמה נרוויח מהם בסוף? חברת הון סיכון אמורה להחזיר חזרה לקרן פי 10-40 משווי ההשקעה, בהתאם לגודל הבועה. מה שאומר שאקזיט של 100 מיליון דולר על השקעה של 5 מיליון דולר (תמורת 25% אחוז מהחברה) פירושו הפסד. מה שלא תמיד נראה כך לעין היזם (הלו, 100 מיליון זה אחלה כסף)
3. - הכסף הסמוי מן העין: נדמה לכם שהקרן משקיעה בכם 3 מיליון דולר? טעות בידכם, על כל מיליון שהיא מוציאה היא שמה אחד (לפחות!) בצד. ברור לחלוטין שעוד כסף ידרש, ומעבר לזה, בסיבובים הבאים היא לא רוצה להדלל, מה שאומר שלא תהיה ברירה אלא לשים עוד כסף. זוכרים את המשוואה מהסעיף הקודם? רוב הדילים פשוט לא שווים עשייה. זוכרים את השקעת ה- 200 אלף מהסעיף הראשון? אין כזה דבר 200 אלף, הקרן שמה בצד את השקעות ההמשך שלכם.
4. - השותפים בקרן רואים עשרות אם לא מאות חברות בשנה, וכל שותף (באם הוא פורה במיוחד) עושה שתי השקעות – מה שאומר שאם החברה היא לא נס רפואי של ממש, לא תהיה השקעה. המשקיע חייב להאמין (תוך כדי עיסוק בכל הסעיפים שהוזכרו ויוזכרו) שמדובר בחברה האחת שתשנה את העולם, לא פשוט.
5. - השקעה בימינו דורשת מהסטארטאפ להיות במצב אחר לגמרי ממה שהיה בעבר. היום ימים בהם חברת אינטרנט (וחשוב לסייג, חברת תוכנה או ביוטק יכולה לגייס גם על רעיון) יכלה להסתפק במצגת ורעיון. היום דרושים לפחות תחילתן של הכנסות מבטיחות וערמה של שיתופי פעולה, או לפחות הצהרת כוונות בסדר גודל של הסכם שלום בינוני.
6. - סיכון הוא חלק קטן מאוד מ"הון סיכון" – כך שצריך להמעיט בסיכונים כמה שיותר, ובשלב שבו אנחנו נמצאים, הסיכון לקרנות הוא פשוט גדול מדי. השיטה משתנה טיפין טיפין בימים אלו, אבל בנתיים כל השינויים הגדולים נכשלו.

זה לא אומר שום דבר לגבי המשך דרכנו. להפך, סיבוב הקרנות שלנו לימד אותנו הרבה מאוד, הביא אותנו להרצליה הרבה יותר מדי פעמים, ואפשר לנו לדלג על השלב הראשוני של הצגת עצמנו והצגת המוצר עבור הרגע  בו נהיה מוכנים להשקעה מקרנות – אחרי כמה שיתופי פעולה ויוזרים.

המחמאה הכי גדולה שקיבלנו היתה מאחד מאנשי הקרנות שהפנה אותנו למשקיע פרטי וכתב לו "נהיה מעוניינים להכנס בהמשך, מישהו צריך למלא את הפער עד שנוכל לעשות כן". כמו שכבר אמרנו, "לא" לאו דווקא אומר לא, הוא לעיתים קרובות אומר "לא עכשיו" – ואם אתם כן רוצים להיות חברת  VC, ובכן, צריך לקחת את כל הנאמר למעלה בחשבון.

חושבים אחרת? מצאתם דרך לסדר את השיטה? יש לכם רעיון כיצד לשנות את השיטה?