צד ההורים הולך ומגיע לסיומו ואני נזכר בחיוך בשלב בו חשבתי שיקחו שבועיים לפתח אותו - הו תמימות הנעורים - ואני עוד מחשיב את עצמי כמישהו בעל יכולת הערכת זמני פיתוח סבירה פלוס.
הערכות באופן כללי הן עניין שיש להפריד ולהרחיק ממשאלות לב. למעשה, משאלות לב הן בפוטנציה מהאויבים הגדולים של השכל הישר וההתמודדות עם המציאות. אז מה ההבדל בין השאיפות שכל יזם חייב להיות מצוייד בהן לבין משאלות לב הנוגעות לעניינים פרטניים? ההבדל נעוץ בכך שהשאיפות מתיחסות לאופק, למקום בו הכל עדיין אפשרי ואילו המשאלות הפרטניות נוגעות לעניינים המונחים מולך עם מגוון אפשרויות סופי ולעיתים אף מצומצם. קמצוץ של משאלת לב הוא חיוני לעשיה היומיומית אך ניהול היומיום ממשאלות הלב? לא טוף.
חוזרים לצד הילדים
בכל מקרה, יצא יפה ומרשים טכנולוגית וברגע שנממש בו את העיצוב (גרסה לא סופית משמאל) יהיה לנו מכשיר שליטה וניהול שימושי, מצ'וכלל ונאה למראה שישמש היטב את ההורה המודאג. המכשיר אמור לספק להורה איזור ניהול ובקרה בו הוא יכול לצפות במתרחש תחת אחריותו - כל הודעה נכנסת ויוצאת, חברים ובקשות חברות, ניהול התוכן וכהנה וכהנה עניינים נוספים. אני מעט מודאג מכך שהרוב המוחלט של ההורים יבלו בו חמש דקות בהגדרת המשתמשים וקביעת הרשאות מינימום ויניחו לו לעולמי עד, אך אם כך נגזר - נקבל את הדין.
גם צד הילדים חזר למרכז העניינים ופיצ'רים כמו טיוטות והעברת הודעות לצד ג' מניצים בו תוך כדי כתיבת שורות אלו. רשימת המטלות עד להשקה אמנם מכובדת אך כבר ניתן לראות את הסוף והשלב הבא הוא לסגור פינות בדף הבית, חוזי תנאי השימוש והפרטיות, השמשת הסליקה ואכסון השרת.
במקביל לפיתוח אנחנו מגיעים לצד ההורים מהכיוון השני - השיווק. עם הזמן, גוברת בנו ההכרה כי המוצר הוא אולי מוצר לילדים, אבל קהל היעד שלנו מחולק לשניים והחלק השני הוא ההורים - והוא חלק משמעותי לא פחות מזה הראשון.
אתרי הורים בארץ עדיין מרוכזים סביב החיבור הכללי של פורומים/עצות הורות/עצות לטיפול בתינוק ולא נעשה פה עד היום נסיון לשבור את הפרדיגמה. ישנם כיוונים חיוביים, אבל לא השכילו להפוך אותם לאתרים מניבים ומרתקים שיוצאים מז'אנר התכנים-להורים לכיוון השירותים האינטרנטיים. גם בחו"ל, שם המצב טוב בהרבה, המודל של שירותים המיועדים להורים וילדים גם יחד עדיין צריך להוכיח את עצמו.
טוויטר: כי מיליוני אמהות לא טועות
כמות ההשתתפות ההורית בחיי האונליין הפכה זה מכבר לתופעה ובטוויטר ובבלוגיה יש מקום של כבוד למיליוני אמהות (בעיקר, אם כי גם אבות) שההורות היא חלק משמעותי בחיי האונליין שלהם, ושלנו כהורים גם כן. כרגע אנחנו עוסקים בעיקר בחקר השוק הזה ובהתקרבות אליו, בעיקר תוך שימוש במדיה חברתית.
טוויטר הוא אחד הכלים הזוכים אולי לתשומת לב עולמית מוגזמת, אבל גם יש לו ערך אמיתי בכל הקשור בשימת אצבע על הדופק הפועם של החיים אונליין, סצנת האמהות חזקה שם במיוחד, ולא רק בעדכוני "האכלתי, הלבשתי, יצאתי לגן".
הטוויטר של ויקידו פעיל כבר כמה חודשים, בכל מיני דרגות, ועדיין יש לנו דילמות ביחס להפעלתו. אנחנו רואים שמוצרים דומים (אתרי אינטרנט לילדים, העוסקים בוידאו ובתקשורת, או "סתם" אתרי ילדים, או אנשי מקצוע בתחום הוידאו/ילדים) מגיעים אלינו לטוויטר, בין אם כחלק ממאמצי המחקר שלהם או ממאמצי הריגול התעשייתי, ובין אם מדובר בניסיון לפתח את הקהילה וללמוד אחד מהשני. בכל מקרה, אנחנו מגלים בצורה זו מוצרים חדשים חדשות לבקרים.
דיון עם קוקה קולה
האם הייתם מנהלים דיון אישי לוהט עם קוקה קולה? האם מותג או "מוצר" יכול בכלל לנהל אתכם דיון? התפיסה שלי היא שמאחר והשיחה האישית והקשר הבלתי אמצעי הוא החשוב, הרי שהטוויטר שלנו צריך להיות אישי, מדבר על העניינים שלנו (כהורים) לא פחות מאשר על ענייני מוצר. תחושתי היא שאולי אוירה רשמית מדי "תעקר" את המוצר, ולא תאפשר לנו להכנס "לקליקה" ההורית. המשקיע שלנו (שאת דעתו אני מאוד מעריכה) חושב אחרת.
לטענתו, והיא לא חסרת היגיון, עניינים אישיים מהווים בעיה למשקיעים מחו"ל, בעיקר כשמדובר בעניינים אישיים שיש להם נגיעה ליהדות (ישבנו בסוכה?) או לישראליות (תל אביב?). המטרה של טוויטר כזה, אליבא ד'משקיע - היא לדוור החוצה עניינים שברומו של מוצר, התלבטויות מוצר, גרסאות חדשות, חוזים, דיווחים רשמיים, טויטר כזה צריך בעיקר להיות נעקב - ולא לעקוב בעצמו אחרי אנשים.
את הנגיעה האישית אנחנו צריכים להביא מהחשבונות שלנו, מה שאנחנו עושים בכל מקרה (אבל האם אני=עמית ואני=ימי צריכים להיות מייצגים של החברה בכל צעד ושעל של חיינו המקוונים? ומה אם בא לי לכתוב "אין לי כוח לעבוד היום"?
מה אתם חושבים? כיצד השיווק במדיה החברתית צריך להיעשות? אישי מול ממלכתי, מעורבות אישית או הסתתרות מאחורי "מותג"?
