הפוסט של רויטל סלומון "האם SEO הוא מהשטן?" הוא תגובה מעניינת לפוסט "Spammers, Evildoers, and Opportunists", העוסק בשאלה מי בכלל צריך SEO כשאפשר לכתוב תוכן טוב, לקדם אותו מעט ולתת לקישורים הנכנסים לעשות את העבודה. להגיד שהאמת נמצאת היכנשהו באמצע זה נכון לכל דבר ולכן לא-מועיל-בעליל ולכן אנסה לאתר את מיקומה של האמת באותו אמצע אמורפי.

מה כן?

לתת לאיש מקצוע לעבור על האתר שלכם ולתת לכם יעוץ מקצועי על שינויים שיעזרו לו למצות את אפשרויותיו באתרי החיפוש זה תמיד רעיון טוב. הכללים המנחים את אתרי החיפוש משתנים תדירות ולא יזיק לתת למישהו שמבין עניין לבדוק מדי פעם איך האתר שלכם יכול להתאים את עצמו לדרישותיהם. גם החלפת קישורים עם אתרים רלוונטיים היא רעיון חיובי התורם לשני הצדדים וישנם אנשים היודעים בדיוק היכן לשים את הקישורים הללו וכבר ראיתי ניסים ונפלאות באגף הזה.

אפילו גיחה קצרה לצד האפור כדי להביא את המסה הראשונית הדרושה לביסוס המיזם הינה בתחום האפשר. אחרי הכל צריך לעשות מה שצריך לעשות…

מה לא?

לשלם אלפי ועשרות אלפי שקלים חודש אחר חודש כדי שיכניסו קישורים אליכם למערך אתרים פיקטיביים וקישורים נסתרים ומליוני סינים מקליקים זה רעיון רע מהמון סיבות שונות, גם אם זה מעלה משמעותית את הנראות שלכם.

הסיבה העיקרית היא שהכסף הזה יכול היה ללכת למקומות שמייצרים נראות "אורגנית", כזו הנובעת מתכנים איכותיים המייצרים קישורים נכנסים מאתרים מובילים ומייצרים מהם כניסות. אני מכיר אתרים שבכספים אותם הם משקיעים ב- SEO היו יכולים להפיק תכנים מייצרי קישורים נכנסים וכניסות על בסיס יומי. במקום לייצר נכסי צאן ברזל שישרתו את האתר לתקופה ארוכה ויעלו את ערכו ויוקרתו מושקעים הכספים בניפוח הערך הקיים שלו. במקרים רבים, בסוף התהליך נשארתם עם אותם תכנים ואותן כניסות כפי שהיו לפני ההשקעה ב- SEO.

גם חמת זעמה של גוגל היא סיבה טובה להזהר. לא הייתם רוצים שהאתר שלכם יענש על ידי גוגל בשל שימוש בתרגילים מלוכלכים ויאבד אפילו את מקומו הטבעי בתוצאות החיפוש.

איזו חברה הייתם רוצים?

הצורך להגיע להשגים מהירים ולעמוד בדרישות המשקיעים או צרכי הקיום של החברה הוא גורם מלחיץ ומדרבן. אבני הדרך שנקבעו בחוזה השקעה או בתכנית עסקית עומדות ביניכם ובין המשך קיום המיזם והצורך להגיע אליהן מכשיר הרבה אמצעים. אך הטכניקות בהן אתם משתמשים היום משפיעות על אופי המיזם איתו אתם צריכים להתמודד בעתיד הקרוב ולעיתים אף בהווה. כבר עבדתי וייעצתי בחברות שהשורה התחתונה תמיד קבעה בהן (כמעט) הכל.  הקו האפור כבר נמחק מבחינתן והדיון הערכי התנהל סביב אפור בהיר לאפור כהה. אותו אפרוריות ערכית חלחלה לתרבות הארגונית והשפיעה על קבלת החלטות בכל הרמות והתנהלות העובדים מול ספקים ואחד מול השני.

במקום להתרכז במוצר מתרכזים ארגונים כאלה ברכישת מדיה פרסומית וקידום במנועי חיפוש, במקום להתרכז במשתמשים הם מתרכזים בהתמודדות עם תלונותיהם, במקום לצעוד קדימה הם מתרחבים לצדדים. כשמגיעה שעת האמת אין לחברה קהל נאמן, אין לה מוצר מלהיב והיא מפוררת מבפנים – גם אם כל השורות התחתונות שלה עומדות ביעדים.

שווי השוק של חברה כזאת מוגבל . כולם מבינים את ה"תרגיל" וגם אם כולם מוחאים כפיים להצלחתו אף אחד לא משלה את עצמו שמדובר בחברה עם פוטנציאל גדילה משמעותי. גם אף חברת ענק לא תרצה לרכוש חברה כזאת כי אין לה מאגר משתמשים נאמנים שישתלבו במרחב חדש אלא אורחים לרגע המגיעים לבצע טרנזאקציה, כספית או מוצרית, והולכים.

SEO הוא לא מהשטן

SEO הוא אמצעי חיוני להצלחה של מיזם אינטרנטי, אך כך גם מוצר טוב, קהילת משתמשים פעילה, שיתופי פעולה מוצלחים ושיווק נכון.

סכנתו של ה- SEO היא דוקא ביכולתו ליצר תוצאות חיוביות מידיות ומדידות, להבדיל מצעדים מוצריים, קהילתיים או שיווקיים. שילמת קיבלת. לא צריך להבין הרבה, לא צריך לנסות ולהכשל, לא צריך לסמוך על טוב ליבם של הבריות (המשתמשים). כל כך מפתה לזרוק את כל ה-"נסה וטעה" הזה ואת כל הדיבורים הגבוהים ופשוט להשקיע במה שעובד.

בסרטים השטן תמיד מגיע עם הצעות פרקטיות ומספק לך את מה שאתה רוצה, או לפחות חשבת שאתה רוצה. הבעיה היא תמיד במחירים הנלווים והמחיר הנלווה של התרכזות ב- SEO הוא עצום. השתמשו ב- SEO אבל אל תמכרו לו את נפש המיזם שלכם.

צד ההורים הולך ומגיע לסיומו ואני נזכר בחיוך בשלב בו חשבתי שיקחו שבועיים לפתח אותו – הו תמימות הנעורים – ואני עוד מחשיב את עצמי כמישהו בעל יכולת הערכת זמני פיתוח סבירה פלוס.

הערכות באופן כללי הן עניין שיש להפריד ולהרחיק ממשאלות לב. למעשה, משאלות לב הן בפוטנציה מהאויבים הגדולים של השכל הישר וההתמודדות עם המציאות. אז מה ההבדל בין השאיפות שכל יזם חייב להיות מצוייד בהן לבין משאלות לב הנוגעות לעניינים פרטניים? ההבדל נעוץ בכך שהשאיפות מתיחסות לאופק, למקום בו הכל עדיין אפשרי ואילו המשאלות הפרטניות נוגעות לעניינים המונחים מולך עם מגוון אפשרויות סופי ולעיתים אף מצומצם. קמצוץ של משאלת לב הוא חיוני לעשיה היומיומית אך ניהול היומיום ממשאלות הלב? לא טוף.

חוזרים לצד הילדים

בכל מקרה, יצא יפה ומרשים טכנולוגית וברגע שנממש בו את העיצוב (גרסה לא סופית משמאל) יהיה לנו מכשיר שליטה וניהול שימושי, מצ'וכלל ונאה למראה שישמש היטב את ההורה המודאג. המכשיר אמור לספק להורה איזור ניהול ובקרה בו הוא יכול לצפות במתרחש תחת אחריותו – כל הודעה נכנסת ויוצאת, חברים ובקשות חברות, ניהול התוכן וכהנה וכהנה עניינים נוספים. אני מעט מודאג מכך שהרוב המוחלט של ההורים יבלו בו חמש דקות בהגדרת המשתמשים וקביעת הרשאות מינימום ויניחו לו לעולמי עד, אך אם כך נגזר – נקבל את הדין.

גם צד הילדים חזר למרכז העניינים ופיצ'רים כמו טיוטות והעברת הודעות לצד ג' מניצים בו תוך כדי כתיבת שורות אלו. רשימת המטלות עד להשקה אמנם מכובדת אך כבר ניתן לראות את הסוף והשלב הבא הוא לסגור פינות בדף הבית, חוזי תנאי השימוש והפרטיות, השמשת הסליקה ואכסון השרת.

במקביל לפיתוח אנחנו מגיעים לצד ההורים מהכיוון השני – השיווק. עם הזמן, גוברת בנו ההכרה כי המוצר הוא אולי מוצר לילדים, אבל קהל היעד שלנו מחולק לשניים והחלק השני הוא ההורים – והוא חלק משמעותי לא פחות מזה הראשון.

אתרי הורים בארץ עדיין מרוכזים סביב החיבור הכללי של פורומים/עצות הורות/עצות לטיפול בתינוק ולא נעשה פה עד היום נסיון לשבור את הפרדיגמה. ישנם כיוונים חיוביים, אבל לא השכילו להפוך אותם לאתרים מניבים ומרתקים שיוצאים מז'אנר התכנים-להורים לכיוון השירותים האינטרנטיים. גם בחו"ל, שם המצב טוב בהרבה, המודל של שירותים המיועדים להורים וילדים גם יחד עדיין צריך להוכיח את עצמו.

טוויטר: כי מיליוני אמהות לא טועות

כמות ההשתתפות ההורית בחיי האונליין הפכה זה מכבר לתופעה ובטוויטר ובבלוגיה יש מקום של כבוד למיליוני אמהות (בעיקר, אם כי גם אבות) שההורות היא חלק משמעותי בחיי האונליין שלהם, ושלנו כהורים גם כן. כרגע אנחנו עוסקים בעיקר בחקר השוק הזה ובהתקרבות אליו, בעיקר תוך שימוש במדיה חברתית.

טוויטר הוא אחד הכלים הזוכים אולי לתשומת לב עולמית מוגזמת, אבל גם יש לו ערך אמיתי בכל הקשור בשימת אצבע על הדופק הפועם של החיים אונליין, סצנת האמהות חזקה שם במיוחד, ולא רק בעדכוני "האכלתי, הלבשתי, יצאתי לגן".

הטוויטר של ויקידו פעיל כבר כמה חודשים, בכל מיני דרגות, ועדיין יש לנו דילמות ביחס להפעלתו. אנחנו רואים שמוצרים דומים (אתרי אינטרנט לילדים, העוסקים בוידאו ובתקשורת, או "סתם" אתרי ילדים, או אנשי מקצוע בתחום הוידאו/ילדים) מגיעים אלינו לטוויטר, בין אם כחלק ממאמצי המחקר שלהם או ממאמצי הריגול התעשייתי, ובין אם מדובר בניסיון לפתח את הקהילה וללמוד אחד מהשני. בכל מקרה, אנחנו מגלים בצורה זו מוצרים חדשים חדשות לבקרים.

דיון עם קוקה קולה

האם הייתם מנהלים דיון אישי לוהט עם קוקה קולה? האם מותג או "מוצר" יכול בכלל לנהל אתכם דיון? התפיסה שלי היא שמאחר והשיחה האישית והקשר הבלתי אמצעי הוא החשוב, הרי שהטוויטר שלנו צריך להיות אישי, מדבר על העניינים שלנו (כהורים) לא פחות מאשר על ענייני מוצר. תחושתי היא שאולי אוירה רשמית מדי "תעקר" את המוצר, ולא תאפשר לנו להכנס "לקליקה" ההורית. המשקיע שלנו (שאת דעתו אני מאוד מעריכה) חושב אחרת.

לטענתו, והיא לא חסרת היגיון, עניינים אישיים מהווים בעיה למשקיעים מחו"ל, בעיקר כשמדובר בעניינים אישיים שיש להם נגיעה ליהדות (ישבנו בסוכה?) או לישראליות (תל אביב?). המטרה של טוויטר כזה, אליבא ד'משקיע – היא לדוור החוצה עניינים שברומו של מוצר, התלבטויות מוצר, גרסאות חדשות, חוזים, דיווחים רשמיים, טויטר כזה צריך בעיקר להיות נעקב – ולא לעקוב בעצמו אחרי אנשים.

את הנגיעה האישית אנחנו צריכים להביא מהחשבונות שלנו, מה שאנחנו עושים בכל מקרה (אבל האם אני=עמית ואני=ימי צריכים להיות מייצגים של החברה בכל צעד ושעל של חיינו המקוונים? ומה אם בא לי לכתוב "אין לי כוח לעבוד היום"?

מה אתם חושבים? כיצד השיווק במדיה החברתית צריך להיעשות? אישי מול ממלכתי, מעורבות אישית או הסתתרות מאחורי "מותג"?