ימים אלו של או-טו-טו השקעה (בע"ה) הם ימים גדולים של חוסר ודאות ואין דבר שמפגיש אותך יותר עם מושג חוסר הוודאות מאשר הרשימה הארוכה של חוזים הקשורים להשקעה: חוזי העסקה (למשל שלנו), חוזי שיתוף פעולה, חלוקת אחוזים ואופציות והנעלם הגדול מכל - חוזה ההשקעה.
השותפים העתידיים שלנו, המשקיעים, צריכים לדעת להיכן הם נכנסים - ובצדק. לפיכך, ההשקעה מחייבת ודאות מירבית וכל סיכום בעל פה שהיה לך עם מעצב, מפתח, עו"ד ושותף צריך לעלות על הכתב. התהליך המדובר אינו מסתכם בכתיבת מה שהוסכם אלא בעיקר כתיבת מה שלא סוכם: גבולות המחוייבות ותנאי סיום ההסדר. אין מוזר מלהסתכל בחוזה ההעסקה של עצמך, מקים המיזם, ולחשוב כמה חודשי התרעה מראש דרושים לפיטוריך.
נקיון הבית בהסכם נישואים
יש משהו רומנטי בסטארטאפ וכמו ביחסים אתה מחוייב לעשות כל מה שצריך כדי שהמיזם יצליח. סגירת החוזים, אם נקביל אותם להשוואה הרומנטית, דומה להסכם נישואים המכיל התחייבות לכמות יחסי המין, ארוחות הערב המשפחתיות ואופן נקיון הבית כל שבוע.
האם הייתם יכולים או מוכנים להתחייב על כך? ואולי זהו סוף השלב הרומנטי ביחסנו לחברה, הרגע בו כל הכוונות והרצונות צריכים לעבור הסבה להתחייבויות.
לא היינו רוצים בכך וכך גם המשקיעים. המחוייבות הרומנטית שלנו לחברה היא דלק הסילון עליה היא פועלת, המקור להתגייסות הבלתי מוגבלת שלנו (מי אמר "אני", ולא קיבל משכורת שלושה חודשים) ושל הסובבים אותנו המוכנים להקריב שעות מנוחה ושינה יקרות כדי שהחוזים, התכונות והעיצובים יהיו מוכנים. לשם כך דרוש איזון עדין בין הצורך בודאות לבין קביעת גבולות שיגרמו לחותמים לשמור עליהם אך גם לא לעשות דבר מעבר להם.
המפחיד בכל התהליך הוא ביצירת הבסיס לכל שיבוא אחר כך. אנחנו מתחייבים לשווי חברה מינימלי, לתוצאות בשטח ולהוצאות - בידיעה גמורה שכוחות השוק, הופעה של מתחרים לא צפויים, אירועים אישיים ושלל גורמים שאינם בשליטתנו - ואף מחוץ לדמיוננו - עשויים להפוך את הקערה על פיה בכל רגע ולדרוש פרמטרים שונים לחלוטין מאלו להם התחייבנו.
גרוע מכך, תנאי שוק ההשקעות בעוד חצי שנה עד שנה הם נעלם גדול גם למומחים גדולים מאיתנו ולא ברור לנו כלל אילו סעיפים משלל הסעיפים בהשקעה זו הקשורים להשקעה הבאה יופעלו לכשתגיע. ההבנה היא שאת המסמך לקראת החוזה (ה-term sheet) של ההשקעה הבאה, אנחנו כותבים היום, ואי הוודאות בעינה, האם נשמור על שליטה? (כנראה שלא) האם נשאר בתפקידנו? (אולי) כמה אחוזים בכלל ישארו בידנו (מי יודע).
לחשוב על הגרוע מכל בהתחלה?
כאן אנחנו מניחים גם את הבסיס לאחד הדיונים המשמעותים ביותר בינך לבין עצמך כאשר אתה מקים חברה, האם כבר בשלב הראשון אתה צריך להסתכל (ריאלית, ולפחות במובן החוזי) על המקרה הגרוע ביותר? או שהאמונה בעצמך ובמיזם היא זו שצריכה לדחוף אותך? התשובה כמו בהרבה מקרים, היא שניהם, אבל הדילמה לא מרפה.
כמי שמגיעים מתחום הפיתוח, המוצר והקהילה, איננו שוחים בשדה הקרב הבירוקרטי הזה בעיניים עצומות, השלב הנוכחי מראה לנו שכל פעם שאנחנו יושבים על חוזה - אנחנו יוצאים עם עשרות ביטויים חדשים, הבנות חדשות, ושאלות חדשות, שעבור המקצוענים שסביבנו כבר מזמן אינן שאלות.
חלק מהיכולת להתמודד עם אי הודאות הזו טמונה באנשים שסביבנו. חלק מתפישת הניהול שלנו (היי, יש לנו תפישת ניהול!) גורסת שכדאי לקחת אנשים שמבינים עד הסוף את מה שהם עושים - ולהיות מסוגלים להאמין בהם ולוותר על האשליה של "הבנה בכל".
התחייבות לעתיד לא ידוע
עורכת הדין שלנו היא חברה טובה והאמונה בה היא אבסולוטית. זה עוזר מאוד שהיא מקצוענית חסרת פשרות וכבר ליוותה השקעות, מכירות, והנפקות בסדרי גודל שאנחנו יכולים בנתיים רק לחלום עליהם. אבל ההתמודדות עם אי הודאות מבחינתנו כרוכה גם בויתור, בלדעת שלא תצליח לדעת הכל בזמן כל כך קצר ושלעיתים ההתעקשות להבין ולנהוג לפי הבנתך עשויה להיות גם היא הרסנית.
מסביב יהום הסער אבל החוזים ישארו בעינם. אנו מתחייבים לודאות במציאות נטולת ודאות ועצם ההתחייבות רק מראה לנו עד כמה מעט אנחנו בעצם יודעים על העתיד לבוא. בסופו של דבר הדברים יכולים להתרחש על הצד הטוב ביותר והעדר כישורי נבואה אינו הופך אותנו לפסימיים, אך כפי שהטיב לנסח זאת סוקראטס "כל שיודע אני הוא שאינני יודע".
