בלוגר הוא לא סוג של עיתונאי
מאת ימי גליק | 25 תגובותאחרי חמישים ושבעה טוקבקים ב-"הטלנובלה של הדוט קום" (נכון לרגע כתיבת הפוסט), והיד עודנה נטויה, הייתי רוצה להסביר לכל מי שלא הבין:
בלוגר הוא לא סוג של עיתונאי
ישנם עיתונאים שהם גם בלוגרים ובלוגרים שהם גם עיתונאים אבל בלוגרים ועיתונאים עושים שני דברים שונים לגמרי.
למה זה חשוב?
זה אומר להתייחס לבלוגר כמישהו שעומד בהייד פארק על קופסא ולא כמו קריין שיושב באולפן הטלביזיה ומקריא לכם את החדשות או לעיתונאי שכותב אליכם מלב מערכת העיתון.
זה שעומד בהייד פארק על קופסא מהגג מהגיגי ליבו. אין לו עורך, אין לו צורך להצליב מידע, אין לו צורך אפילו להביא מידע - הוא יכול לדבר על "תחושות". אם הוא טועה הוא לא חייב להתנצל ואם הוא פוגע הוא לא צריך להתפטר. אין לו מסגרות והוא גם יכול לדבר יום אחד על ספרים ויום אחר על חייזרים.
אין לו נורמות עיתונאיות בסיסיות כמו "לא לכתוב על מישהו שמשלם לו משכורת או מכר לו דירה" או מחויבות שלא לסגור חשבונות עם אויבים ומבקרים מעל גבי המדיה. למעשה, בלוגר הוא "סוכן עצמאי" שאינו בלתי תלוי. יש לו אג'נדות נסתרות, כלכליות, חברתית ואחרות, והקורא אמור להניח שכך הוא הדבר.
בפארפראזה על היותם כלבי השמירה של הדמוקרטיה, מתייחסים עיתונאים רבים לבלוגרים ככלבלבים שוטים המסתובבים ללא רצועה וחיסונים ונובחים על עוברים ושבים. שמישהו יקרא לעירייה! עיתונאים לא מעטים מחכים ליום בו יאכפו את התקנות המגבילות אותם על כל אותם גרפומנים-ללא-פיקוח. אך אלה אינם מבינים - החוקים והתקנות שנכתבו בעניינם באו להגן על המדינה ואזרחיה מפני ארבע או חמש משפחות השולטות בגופי המדיה הגדולים ולא כדי לסתום פיות למאות אלפי אזרחים תאבי ביטוי.
אני מסכים שישנם מקרים גבוליים, כמו למשל זה של TechCrunch שהוא (כמעט) עיתון טכנולוגי מקוון לכל דבר. המכירה המדוברת ל- AOL או לכל גוף מדיה אחר היא התהליך הטבעי המתבקש בו אם זה נראה כמו עיתון, נקרא כמו עיתון ומתנהג כמו עיתון (כולל חברת הכנסים J) - זה בסוף ייקנה על ידי גוף מדיה.
היכן עובר הקו שמפריד בלוג מעיתון? בתפוצה? במספר העובדים? בהשפעה?
לדעתי בשם. מרגע שקראת לאתר בלוג אנשים יודעים שאתה סוכן או קבוצה של סוכנים עצמאיים. נתת אזהרה הוגנת. אף אחד לא יגיד אחר כך "אני לא מאמין! קראתי על זה בבלוג ואחר כך הסתבר שהבנאדם מקבל כסף מחברת המקררים שהוא המליץ עליה!"
אני גם לא רוצה להיכנס לדיון באג'נדות הנסתרות של העיתונות כי גם אם זה נכון - וזה נכון - זה לא רלוונטי.
אין בבלוגוספירה חוקי מוסר ואין בה אתיקה. כל בלוג יוצר "חוזה פסיכולוגי" עם הקוראים שלו שעובד או נכשל לפי חוקים משלו. יש בלוגים שבהם עולב הבלוגר בקוראים ומכנה אותם בשמות. יש בלוגים שבהם משתף הבלוגר את חיי האישות שלו עם הקוראים. הכל הולך.
הדבר היחיד שכולם מחויבים לו הוא החוק. בין אם מדובר בבלוגר מתערטל, בין אם בעבדכם הנאמן-למחצה בבלוג טכנולוגי ובין אם בעיתונאים במערכת - כולנו מחויבים לחוק. מרגע שעמדנו בדרישות החוק אני והמתערטל פונים לכיוון אחד (בתקווה להיפרד בפניה הבאה) והעיתונאים לכיוון אחר.
לעיתונאים אין סיבה לחשוש מהבלוגרים. לפעמים אתה רוצה לשמוע דעה או פיסת מידע שהושגה בטיפים, ראיונות והצלבות מידע, נערכה ועברה הגהה, ולפעמים אתה רוצה לשמוע משהו אחר לגמרי.
And now for something completely different…
ימי, מה זה "ספר"? זה דפים של טקסט שכרוכים בעטיפה קשיחה מודפסת, או תווים דיגיטליים בתוך PDF? הוא שניהם, כי "ספר" מתייחס למוצר שבו מופיע טקסט בצורה מסויימת, בלי קשר לתשתית שעליה הוא מופיע.
בלוג הוא תשתית. בלוגר הוא אדם שכותב בבלוג. הוא יכול להיות ילדה בת 8 שעסוקה כל היום בלעשות "עיצובים", הוא יכול להיות מנכ"ל של חברה שמביע דעתו על השוק והוא יכול להיות מישהו שמסקר תעשייה מסויימת מתוך כוונה שמי שקורא אותו יקבל מידע. כולם "בלוגרים" כי הם כותבים בפורמט ובתשתית שנקראת "בלוג", אבל היחס לכל אחד מהם מבחינת התוכן צריך להיות שונה. הטעות שלך(ם) היא שאתם לא מפרידים בין התוכן והתשתית, ומבחינתכם "בלוגר עיתונאי" שונה מ"עיתונאי". קשקוש. "עיתונאי" הוא מקצוע שבו הכותב מביא מידע על תחום מסויים, וזה לא משנה אם הוא מדפיס את זה על עמודים ורודים, כותב את זה ב-HTML, מסתת את זה על אבן, אומר את זה ברדיו או מציג את זה בטלוויזיה.
עד לפני תקופה לא רחוקה חלק גדול מהאנשים כאן לא הבין ש"אינטרנט" ו"WEB" הם שני דברים שונים - הראשון הוא תשתית, כמו קו טלפון, והשני הוא תוכן, כמו שיחת טלפון, הודעה מוקלטת, שיר, סיפור וכו'. בדיוק אותו דבר קורה עכשיו עם הבלוגים.
כשבלוגר הוא עיתונאי, הוא חייב להכפיף את עצמו לסטנדרטים עיתונאיים, וזה לא משנה איפה הוא כותב. כשהוא לא, הוא לא. זה כזה פשוט.
כשאדם עומד על פח בהייד פארק ומספר סיפורים אתה לא יכול לצפות מהאדם הסביר לקחת את המידע שהוא מעביר שם כאמת צרופה, בדיוק כפי שאדם שפגשת לראשונה ברחוב וסיפר לך שהמניה של חברה מסויימת תעלה מחר ב-50% לא יראה לך אמין. כשאני מגיע למקום - וזה יכול להיות עיתון, אתר, בלוג, רשימת דיוור או כל צורה אחרת של העברת מידע - שבו קבוצה של אנשים התחייבה בפני, במוצהר או שלא במוצהר, לתת מידע מדוייק על השוק, אני אמור לצאת מתוך נקודת הנחה שהם שונים מהותית מאותו נואם בודד בהייד פארק, אחרת הם חסרי ערך ואמינות בעיני.
אם מ"בלוגינג עיתונאי" לא עושים מספיק כסף כדי לסגור את החודש, הפיתרון הוא לא לעשות עוד דברים במקביל שיגרמו לך להיות בניגוד אינטרסים, אלא להחליט אם אתה מאמין שבמשך הזמן תוכל לעשות מזה כסף, או לעבוד לפוזיציה שבה אתה איש עסקים שמפרשן מתוך הפוזיציה שלו את השוק, אם ממש בוער לו לכתוב.
אני חושב שהבעיה המרכזית בשוני בהשקפות העולם שלנו היא שאתה(ם) מסתכלים על נקודת המבט של הכותב, שאסור למנוע ממנו לכתוב מה שהוא רוצה (כל עוד לא מדובר בעניין פלילי), ולכן לא ברור לך(ם) למה בדיוק אני רוצה להגביל אותו, ואילו אני מסתכל על זה מנקודת מבט של קורא, שמגיע לאתר מסויים ומצפה לקבל מידע ופרשנות, אבל הסיטואציה שנוצרה כאן היא שהוא כבר לא יודע כמה אמינות יש למידע שמתפרסם (ולא מתפרסם), ולכן במשך הזמן יבין שאין לו טעם לקבל מידע חסר ערך.
"בלוגר עיתונאי"?
אין חיה כזאת. או שאתה כותב בעיתון וכפוף לאתיקה העיתונאית או שאתה כותב בבלוג וחופשי להגג כציפור דרור. אני עושה את הדרך הלוך וחזור בין שתי הפוזיציות פעם-פעמיים בשבוע.
בלוג הוא לא תשתית טכנולוגית, הוא ז'אנר ביטוי נפרד. ואני מופתע שכל כך הרבה שנים אחרי הולדת הבלוג אנחנו עדיין מנהלים את הדיון הזה.
לגבי ערך המידע, הקוראים ב- thecoils יודעים שכאן הם מקבלים זוית ראיה פנימית לתהליכים המתרחשים בתעשייה. ואם לא היינו מתפרנסים מהתעשייה לא היתה לנו שום דרך לדעת את הדברים הללו. יש לכך מחיר מסויים ויש לכך יתרונות עצומים עבור הקורא.
כמות הקוראים הפנומנלית שיש ל- thecoils בתוך התעשייה הקטנה שלנו לאחר כמעט שנתיים וחצי של פעילות היא הוכחה לכך. כל דבר שאנחנו אומרים אפשר עם הזמן לודא או לסתור. אם אנשים עדיין מאמינים לנו (ולציבור הקוראים שלנו אין בעיה בפסיכומטרי) סימן שאנחנו מספקים די והותר מידע בעל ערך. כבלוגרים, לא כבלוגרים-עיתונאים.
יש שני סוגים של כתיבה:
1. כתיבה תמורת שכר עבור הכתיבה עצמה.
2. כתיבה ללא שכר עבור הכתיבה עצמה.
השכר עבור הכתיבה הוא הקו החד היחיד המבדיל בין כל סוגי הכתיבה.
מה שהיה פעם "העיתונות" הוא היום "עיתונות מסחרית פרטית". לא שמירה על הדמוקרטיה ולא בטיח.
"עיתון" או "בלוג"?
לא חשוב בכלל. לשום דיון רציני.
בלוג הוא תשתית טכנולגית, בדיוק כמו שאי-מייל הוא תשתית טכנולוגית, בדיוק כמו ש-IM הוא תשתית טכנולוגית ובדיוק כמו שטוויטר הוא תשתית טכנולוגית. ההוכחה לכך היא שאם תיקח טקסט שמופיע בכל אחד מהאמצעים הללו ותעביר אותו, כמו שהוא, למקום מפוקח (עיתון, רדיו, טלוויזיה) תגלה שאתה צריך להכפיף את עצמך לכללים מסויימים. התוכן הרי לא השתנה במעבר הזה, ולכן האלמנט היחיד שמפריד בין המצבים הללו הוא שהטקסט מקבל משמעות אחרת כשהוא מופיע בתשתית מסויימת.
הנחת היסוד שלך טוענת שאם הקורא אינטיליגנטי, הוא ידע לסנתז את המידע מהאינטרסים. אני לא מתווכח עם זה, אני רק טוען שזו עבודה של המפרסם (publisher), לא של הקורא. כשאני קורא טקסטים באתר הליכוד אני יודע שהם נכתבים מתוך נקודת מבט כלשהי ואני לא צריך לחפש בביוגרפיה של כל חבר כנסת מה בדיוק הוא עשה ועושה כרגע כדי לקבל פרופורציה על הטקסט שלו. כשאני קורא בטק-קראנץ' ואצל מאליק אני יוצא מתוך הנחה שזה כלי תקשורת נטול אינטרסים, ואתה בא ובעצם אומר לי "יש כאן אינטרסים, אתה צריך לבדוק את הכותב". זו לא דרך לנהל כלי תקשורת, לזרוק את האחריות על הקורא.
ולהשוות בין ה-thecoils, עם כל התרשמותי מהתפוצה שלו, לטק-קראנץ' זה כמו להשוות בין מדור הגאדג'טים של נענע10 לגיזמונדו/אנגאדג'ט. שניהם עושים עבודה טובה ומעשירים את הקוראים שלהם, אבל רק אחד מהם הוא מספיק פופולארי ומספיק בעל כח עולמי כדי להפיל את המניה של APPLE עם סיפור מופרך. סגנון הכתיבה שלכם שונה משל טק-קראנץ', אתם לא אתר חדשותי אלא מקום שבו אתם מביעים את דעתכם על התעשיה בתדירות הרבה יותר נמוכה מטק-קראנץ', מה עוד שמכיוון שמדובר בביצה שכל הזמן נפגשת עם עצמה אפשר גם להניח שכל הקוראים שלכם יודעים בדיוק מה אתם עושים ומה האינטרסים שלכם.
חנן, סלח לי, אבל זה קשקוש מקושקש מה שכתבת. כמו שעיתון שמחולק בחינם אמור להעניק לקורא את אותו שירות כמו עיתון שעליו משלמים דמי מנוי, כך כותב בשכר אמור להעניק לקורא שלו אותו שירות גם אם הוא כותב בחינם.
אם קורא יתקל בשני טקסטים שלי, האחד בשכר והשני בחינם, וכנגזר מכך הוא יראה שבראשון השקעתי ובשני לא - אני אצא מזה רע מאוד.
לפי ההגיון שלך עמותות ומלכ"רים וארגוני מתנדבים יכולים לזרוק זין כי לא משלמים להם.
publisher=מו"ל, כמובן.
ימי,
למען הסדר הטוב (שלי) אני רוצה להבין, האם לא לא יחשבו הבלוגרים לעיתונאים של העידן הנוכחי? האם לא קיים מצב שבו העיתונות בעבר שמשה כמדורת השבט של צרכני המידע ואילו היום ה-web משמש בתפקיד הנ"ל?
ומה יהיה על אותם בלוגרים שבשלב זה או אחר יקבלו פניות ממפרסמים שיציעו לפרסם בצמוד לתוכן בתמורה לכסף כמובן?
האין עשרות ,מאות אולי אלפי אתרים שמצעים ומלמדים בלוגרים כיצד להרוויח כסף מהבלוג אותו הם מתחזקים?
במה זה יהיה שונה מעיתונים שמוכרים שטחי פרסום בזכות התכנים שנמצאים בעיתון?
יש בלוגרים שיסרבו להכנסה כספית מפרסום אם תוצע להם?
בוא נדמיין מצב "בדיוני" בוא בלוגרים מובילים, נאמר בתחום טכנולוגי,מקבלים הכנסה נאה מחברות טכנולוגיה אותן הם יקרו בעבר למען הפאן ,צברו קוראים רבים והגיעו למצב בו הם מתוגמלים
ע"י אותן חברות בריש גלי (באנר ,פופאפ וכ"ב),האם יש מצב שלנצח הם ישארו אובייקטיבים?
או אולי יכול להיות שהם יעברו תהליך זהה לזה שעברה העיתונות (ואני לא מכליל פה את כולם)?
הבלוג בהוויתו על אף היותו ותיק "בזמני אינטרנט" הינו צעיר בערכים מוחלטים של היסטוריה וזמן,
בסופו של יום רובנו מעוניינים הרווחה כלכלית יוצאת דופן ,הוגנת לכולנו יש מחיר (של רובנו נמוך ,מקצתנו גבוה).
וכי הקואילים לא התחיל כבלוג והתפתח להרבה יותר (יישר כוח ד"א)
אתה צודק אך חלקית, בלוגר הוא לא עיתונאי כמו שסקייפ זה לא טלפוןוכמו שאימייל זה לא דואר…
בלוג הוא פלטפורמת ביטוי. ירון ואנוכי מתבטאים בענייני אינטרנט. האם אני מחוייב לאובייקטיביות? כלל וכלל לא! אם יש סטארטאפ שמוצא חן בעיני אני יכול לכתוב עליו פוסטים ללא כל פרופורציות למיקומו בשוק. למה? כי בא לי.
מה מונע ממני? אתה, חיים. הכל בגללך.
יש ביננו סוג של חוזה פסיכולוגי. מבלי שנכיר זה את זה אני משוטט עבורך במעבי התעשייה ומנסה ללקט עבורך אינפורמציה מעניינת. אם אפסיק למלא את חלקי - תפסיק לקרוא.
לקואילים יש מפרסמים ואנחנו מכינים פוסט ומציגים את המפרסם בפני הקוראים כמפרסם. כך אנחנו גם מתפרנסים וגם עושים את זה בטוב טעם. אם נתחיל לעשות זאת כאינפומרשלס - תפסיק לקרוא.
הרגולציה שגלעד כה משתוקק לה מתקיימת לה באופן טבעי ועל כל חריגה אענש בסופו של דבר על ידי הקוראים. ישנם לא מעט בלוגים שחדלו כך מלהתקיים או להשפיע.
אני לא אובייקטיבי, אני לא מחוייב לשום אתיקה, אבל אני רוצה לקיים קהל קוראים וביני ובין קהל הקוראים שלי קיימת מחוייבות שלא קיימת בפני שום עיתונאי. אני לא רואה עיתונאים מתמודדים בטוקבקים עם הקוראים שלהם. זה ז'אנר אחר וצריך להפנים זאת.
ימי,אני לא ממש מבין את ההתעקשות על הגדרת הבלוגר כעיתונאי או לא וזה לא ממש משנה.
בעיני ובעיני רבים אחרים הבלוגר הינו "העיתונאי החדש" עם טוויסט נוסף(לינקים ,זמן אמת,טוקבקים וכ"ב) שמאפשרת לו המדיה האינטרנטית, העתיד יכריע את הוויכוח (האקדמי אני מקווה) ביננו.
בנוגע לעיתונאים שלא "מתמודדים בטוקבקים"-דחילק המדיה בה הם פועלים לא מאפשרת ,עלות הנייר יקרה ועוד כהנה וכהנה, יחד עם זאת מתפרסמות מדי פעם תגובות שלהם לתגובות הקוראים .
בנוגע ליכולתך לכתוב מה שבא לך מתי שבא לך ובכמות שבא לך הרי זה די ברור למה, אתה מתנהל "במתחם נדלני" שהוא שלך, אני לעומת זאת אורח ברגע זה בביתך והיה ואתבטא בצורה כזו או אחרת שלא תמצא חן בעיניך אתה יכול למחוק כל תגובה שלי לחסום אותי ועוד…
זו סוג של יומרנות לחשוב שעקב העובדה שלא חלה עליך חובת האובייקטיביות מתקיימת בינך לבין קוראיך מחוייבות רצינית וגדולה יותר משל עיתונאי (ד"א אינני עיתונאי), גם העיתונאים (ואת רובם אני לא אוהב) מוחייבים לקוראיהם לא פחות ממך .
ד"א אל תתן לי למנוע ממך כלום אני נהנה לקרוא פוסטים שלך גם את אלה שאני לא מסכים עימם(ע"ע).
לרגע חשבתי שנרדמתי והתעוררתי ב2001.
אני חייב להסכים עם גלעד ( אם כי לא עם דרך הביטוי שלו) - בלוג היא מערכת ניהול תוכן פשוטה לתפעול. בגרדיאן יש כתבת מדהימה שכותבת בבלוג של העיתון. האם זה אומר שהיא לא עיתונאית?
ימי, אני מסכים איתך שבלוגרים אינם כפופים לחוקי אתיקה -אבל הקוראים הם אלה שדורשים את האתיקה, לא איזה ישות עליונה וחיצונית. כאשר בלוגר נתפס בקלקלתו הוא מאבד מאמינותו. כמובן שיש כאן הנחה סמויה שהוא מעוניין להציג את עצמו כאמין ואובייקטיבי. מצד שני, בדיוק כמו שיש מדור דעות בעיתון, בלוגר יכול לכתוב את דעותיו.
בכלל - לומר שיש דבר כזה אתיקה עיתונאית, והיא קיימת רק בעיתונים היא לדעתי דבר קצת תמוה. העיתונות מוטה ע"י אינטרסים כמו כל מוסד הנסמך אל שולחנם של בעלי ממון לשם המשך קיומו. כל עוד כולם מודעים לזה, הכל בסיידר.
בלוגרים כבר ממזמן לא מהווים רוח רעננה של מחשבה חופשית. יש כאלה שכן ויש כאלה שלא - אבל זה לא בגלל שהם בלוגרים - אלא מכיוון שפלטפורמת הבלוג מאפשרת להם להגיע לקוראים.
ובכלל, האם יש הבדל כזה מהותי בין בלוגר לעיתונאי, אם הבלוגר רוצה להביא את הבלוג שלו לאיפשהו בעולם? אם בלוגר צריך לפרסם כל יום - מה ההבדל בין זה ובין למלא אינצ'ים בעיתון?
כפיר, הפסקה האחרונה שלי בתגובה לימי לא באה להמעיט מחשיבותו של thecoils, חלילה, אלא לטעון שאמנם יחסית לאוכלוסיית קוראי העברית יש לו השפעה, אבל מול הבלוגים הלועזיים ביחס לקוראים שלהם הוא חסר משמעות, ולכן הדיון צריך להתקיים לגבי המגמה העולמית (מה עוד שבישראל תמיד טרנדים עוברים התאמה מקומית: היו פה יותר בלוגריות פקאצות מבאמריקה, היתה פה יותר חוסר הבנה של המדיה המסורתית לבלוגים בשנים הראשונות, כל דבר שמאומץ כאן מאמריקה תמיד מבוצע כאילו הישראלי שאימץ אותו הרגע המציא אותו והוא רץ לספר לכולם - ע"ע הרשתות החברתיות החדשות של "חבר'ה", או כל מיזם שאי פעם וואלה הפיקה, ולמעשה וואלה בעצמה שעד היום נראית כמו שכפול של יאהו שהעיצוב שלו דהה בכביסה). אני גם לא טוען שהאשם הוא רק בשלושת-ארבעת הבלוגרים הישראלים שכותבים באמצעי התקשורת שהוזכרו בפוסט הקודם, אלא בכלל במגמה הזו לאפשר העסקה של אנשים מרובי אינטרסים (מרשל קירפטריק, למשל, כותב ב-ReadWriteWeb במקביל למתן שירותי יעוץ לחברות אינטרנט, ויש עוד לא מעט דוגמאות).
אני חושב שבשורה התחתונה ימי סומך על הקוראים שיבינו שהם קוראים מפי בעלי אינטרסים, אבל אני טוען שהנחת היסוד של חברה היא שצריך להגן על המכנה המשותף הנמוך ביותר. כשאנשים לא מספיק חכמים להבין שלנסוע עם סלולרי ביד זה מסוכן המדינה נאלצת לחוקק חוקים שיגנו על האנשים האלה מעצמם ובמיוחד יגנו על אנשים אחרים מאותם חסרי אחריות. כל חוק ורגולציה נועדו להגן על שכבה שלא בהכרח יודעת שהיא זקוקה להגנה, או שהיא יודעת ולא אכפת לה לפגוע באחרים, והדבר האחרון שצריך לעשות הוא לתת לאותה שכבה להתנהל ללא פיקוח מלמעלה. כשמדובר בעולם התרבות, האופנה, המזון ושאר נושאים שלגביהם יש סיקור עיתונאי תמידי, ניגוד האינטרסים אולי לא כל כך מפריע להתנהלות הכללית של התחום המסוקר, אבל כשמגיעים לכלכלה, כל מילה יכולה לגרום לאנשים להרוויח ולהפסיד הרבה כסף, ולא חסרות דוגמאות של פרסומים מוטעים שגרמו לצניחות של מניות או לפגיעה חמורה במוניטין של סטארט אפ.
ואני מודה שהתגובה שלי לחנן היתה בוטה, אבל ההכללה חוצת-הגלקסיות שלו לגבי העובדה שהתגמול על כתיבה הוא שקובע את מהותה היא באמת משהו שהוכח כלא נכון כבר לפני מספיק זמן והיא פשוט מכעיסה.
אם לאותה גארדיאנית יש עורך והיא כפופה בבלוג לנורמות העיתונאיות של הגארדיאן - היא עיתונאית. אם זו מובלעת חופשית בה היא יכולה להביע את דעתה ללא עריכה וללא מחויבויות לנורמות של הגארדיאן - היא בלוגרית.
יש כזה דבר אתיקה עיתונאית. כתבתי לא מעט בקבוצת הארץ והם דורשים הוכחה לכל מספר שמזכירים, הצלבת מידע בנקודות החשובות והעדר אינטרסים פרטיים מצד הכתב. גם אין שם מקום ל-"הגיגים" אלא לעובדות, אפילו כשמדובר בהבעת דעה. עיתונאים יכולים לבגוד באתיקה - אבל היא קיימת.
כבלוגר האתיקה הזאת לא מחייבת אותי, גם אם אני ממשיך לעקוב אחריה ברוב התחומים מתוך הרגל.
אם בלוגר הוא עיתונאי אז אני ו-"רוני סופרסטאר שולתתתתת!1" רוצים תעודת עיתונאי. "רוני.." גם דורשת טור ב-"עין השביעית".
"רוני.." מביעה צער על כך שלא תוכל להמשיך ולפרסם את התמונות שלה ושל החברות שלה בשל התיקון מ- 26.3.97 בסעיף הקטינים של תקנון אגודת העיתונאים.
למעשה, "רוני…" משעה את עצמה מהאגודה על לבירור השימוע בעניינה בשל הפרסום בבלוג על החבר החדש של מיכלי למרות שהיא בקשה באופן מפורש לא לספר.
"רוני…" קוראת לכל שאר הבלוגים לעיין בתקנון האגודה כדי להמנע מפאדיחות:
http://www.jat.org.il/?CategoryID=247
ראוי לדעתי להזכיר בהקשר של הדיון הזה את המקרה שהיה לפני שלוש וחצי שנים בו בלוגרים שחשפו מידע פנימי של אפל ונדרשו לחשוף את המקור טענו שיש להם הזכות השמורה לעיתונאים לא לחשוף את זהות המקור. אפל תבעה אותם וממה שהבנתי הפסידה בסופו של דבר. יכול להיות שאני טועה.
http://en.wikipedia.org/wiki/Apple_v._Does
http://www.csmonitor.com/2005/0202/p03s02-usju.html
http://www.nytimes.com/2005/03/07/technology/07blog.html
מקרה מבחן מעניין ורלוונטי.
ימי, הדבר היחיד שאני אומר הוא שאתיקה היא דבר שכל אחד יכול שיהיה לו או שלא יהיה לו - לא משנה מה הגדרת העיסוק שלו כפי שהמדיה המסורתית מגדירה אותה. אני לא עבדתי בעיתון, אבל תרגמו פוסט מהבלוג שלי לכתבה עיתונאית. האם זה אומר שאני בלוגר או עיתונאי? כל ההבדלה הזאת אינה מתעסקת לדעתי במהות - והיא איכות. יש בלוגים שלא נכתבים ע"י עיתונאים אבל התוכן שלהם הוא יותר מבוסס ואיכותי מידיעות אחרונות.
וחוץ מזה ימי, אתה בוחר דוגמאות קלות - הילדה הבודדה שכותבת בלוג על שטויות. העניין הופך להיות יותר בעייתי כאשר אנשים כותבים בלוגים מקצועיים - כמו שלך ושלי. אז ההבדליים בין בלוגרים ועיתונאים הולכים ופוחתים. ואם ימי, יתברר שאתם מקדמים אינטרסים וכותבים באופן לא אובייקטיבי, ולא רושמים disclaimer באתר - אז ממש לא משנה לי אם אתם רואים את עצמכם כבלוגרים או עיתונאים או יורשיו של וילהלם טל - בסופו של דבר אני אפסיק לקרוא את הבלוג שלכם, ולא אתייחס אליו כגורם אמין.
כפיר, בגלל שלא עבדת בעיתון אתה לא מבין שהאתיקה עליה מדבר גילעד ושאותה הבאתי בקישור בטוקבק הקודם היא איום גדול בהרבה לחופש הביטוי של הפרט מחוק הצנזורה (שאינו מפחיד אותי כלל ועיקר). כשאתה אומר "לא משנה מה הגדרת העיסוק" אתה לא מבין מה ההשלכות החוקיות (תביעות וכאלה) של ההגדרה. תחשוב שהיית כותב בבלוג שלך שאתה חושב שאני אדיוט וממחר לא היית יכול יותר לכתוב בבלוג. לא מפחיד?
ומה שאתה כותב בנוגע לדיסקליימר הוא בדיוק הנקודה שאני מעלה - יש ביננו הסכם לא כתוב עם הבנה אתית הדדית. אפשל - לא תקרא אותי.
ימי, איך הקורא אמור לדעת שפישלת?
ואתה גם טוען שאין אפשרות לתביעות לשון הרע בבלוגים? זה משהו חדש שנכנס לחוקה בימים האחרונים?
גלעד יש הבדל בין לשון הרע ואתיקה עיתונאית. לשון הרע נוגעת לכל מי שמפיץ מידע פוגע על אדם אחר - אתיקה עיתונאית חלה על עיתונאים.
כפיר, אני יודע בדיוק מה ההבדל בין לשון הרע לבין אתיקה עיתונאית (הראשון הוא עבירה על חוק, השניי הוא סטיה מנורמה שקבע גוף מסויים). הגבתי לדוגמא של ימי, שלפיו נשמע כאילו כיום, מכיוון שהבלוגים הם "ז'אנר ביטוי אחר" אתה עוד יכול לקרוא למישהו אידיוט בבלוג ולא יקרה כלום, לעומת מצב דומה בעיתון שכנראה לדעתו אסור להתבצע בעיתון.
בואו לא נסיט את הדיון למה מותר ומה אסור בבלוגים מבחינה חוקית, כי בסופו של דבר רוב החוקים הגורמים נזק לאזרח זהים ביישומם הן לגבי עיתון והן לגבי בלוג (לשון הרע, צו איסור פרסום, שימוש במידע פנים וכו'). הדיון שלנו כאן מתרכז בפעולות שכלולות בדיון אתי, לא חוקי. כללים של ארגון חלים על כל מי שרוצה להיות חלק מארגון, ולכן מי שרוצה להיות חלק מההגדרה של "עיתונאי", כלומר אדם שעוסק ביצירת תוכן חדשותי או עיוני עבור ציבור רחב באופן שברור שזה מקצועו (כנגזר מהתדירות, ממקום הפרסום ומדברים אחרים), חייב לעמוד בכללים האתיים שנקבעו לעיתונאים. כמו שטענתי (וכפיר חיזק אותי בנקודה זו) קודם, "בלוגר" הוא אדם שמשתמש במערכת יצירת תוכן מבוססת רשת שבנויה באופן מסויים, ובמסגרתה הוא יכול ליצור ולהפיץ תוכן כאוות נפשו. ברגע שהוא מפיץ תוכן שעונה להגדרה שנתנו קודם ל"עיתונאי" (כלומר נגזר ממהות התוכן, תדירותו ומקום הפרסום), אני טוען שהעובדה שהוא עובד ב"בילוג" ולא ב"כתיבה לעיתון/כתיבה לאתר" לא משנה את העובדה שעל מנת לשמור על התנהלות נאותה הוא חייב להכפיף את עצמו לכללים של עמיתיו שאינם בלוגרים.
אני חושב ששלושתינו מסכימים שברגע שיתברר שאותו בלוגר ביצע פעולות שאכן היו נגועות בניגוד אינטרסים הרי שהקוראים יקיאו אותו, רק שאני טוען שכשם שהמדיה הממוסדת נקטה בצעדים למניעת מקרים שכאלה (כמו למשל תקנון אתי ו/או החתמה של עיתונאים במערכות על חוזה שבמסגרתו הם מתחייבים שאין להם נגיעה לנושאי הסיקור שלהם), כך צריכה להיות פעילות דומה גם בבלוגים (כלומר ארינגטון/מאליק ושאר האנשים העומדים בקצה הפירמידה באתרים הללו, צריכים לגבש תקנון אתי ו/או למנוע מאנשים עם ניגוד אינטרסים מיידי או עתידי לעבוד אצלם).
במידה והם יחליטו שאין להם רצון לנקוט בפעולות כאלה, מבחינתי זו הצהרה שלהם שמבחינתם אין דין ואין דיין, וכל המידע שמועבר באמצעותם צריך להיבחן בשבע עיניים, ומכיוון שאין לי זמן לבדוק כל אינטרס וכל כותב (הרי אני צריך לכתוב כאן תגובות פעם בשעה…), אני לא אקרא שם ואמליץ גם לחברי שלא לעשות כן.
בסופו של דבר, אם לא יהיה שינוי, כל הטענות שמועלות כיום כלפי העיתונות הממוסדת (לגבי בעלויות צולבות, ניגוד אינטרסים וכו') יועלו גם כלפי הבלוגים התקשורתיים. יש פה הזדמנות לעצור את זה כיוון שאנחנו נמצאים עוד יחסית במצב שבו עוד לא קמו קונגלומרטים של מדיה אינטרנטית שכבר מאוחר מדי לעצור אותם (ע"ע פרטיות בחלק משירותי גוגל), ולכן צריך לחשוב כבר עכשיו על ההדרדרות בשיקול הדעת בהמשך.
ימי, אני חוב שהיחס שלך לאתיקה הוא מיתמם או פשטני. אני לא סבור שצריך לקחת את המונח ולהביא אותו לכדי הגדרה מילונית או חוקיות. אני חושב שהאתיקה שאנחנו מדברים עליה כאן קשורה הרבה יותר לנורמות בסיסיות ולהבדלה בין טוב לרע.
לא אכנס לשאלה אם לעיתונאים מותר להגג או לא, או האם כולם אכן מצליבים מידע על בסיס קבוע. כן אתייחס לשאלה האם אתה מקדם באופן מובהק גופים שאתה מתפרנס מהם. ואם לחדד את זה, האם אחת מנקודות המכירה שלך מול לקוח היא העובדה שאתה יכול לקדם כאן את ענייניו.
אני מניח שהתשובות לשתי השאלות הללו הן "לא". מהטעם הפשוט, שאני משער שאתה מעריך את קוראיך. האם אתה נוהג בהתאם לכל הכללים האתיים הנהוגים בקבוצת הארץ? אני מניח שלא. אבל מאידך, האם אתה משית על עצמך נורמות בסיסיות של טוב ורע? אני מאמין ומקווה שכן.
ודאי שקיים פער בין העיתונאי לבלוגר המקצועי. ועדיין, בלוגר מקצועי חייב להיתפס כנקי כפיים כדי שקבוצת קוראים גדולה ומשמעותית תקרא אותו, תאמין לו - ותכבד גם את הגיגיו. זה לא קשור לחוקים בהכרח, אלא לנורמות בסיסיות בין אדם לרעהו.
בלוגר הוא עיתונאי מתוקף זה שהוא כותב משהו שמעניין אנשים.
ההבדל בינו לבין עיתונאי הוא שבלוגר חף מאחריות למה שהוא כותב.
[…] הם גם יכולים להטריד ענקי תקשורת אבל בסופו של דבר בלוגר הוא לא סוג של עיתונאי. בעידן בו תקופת ההתבגרות מסתיימת לקראת סוף העשור […]
[…] המשונה הזה (בשבילי) יחד עם הפוסט של ימי גליק בלוגר הוא לא סוג של עיתונאי הביאו אותי לכתוב את הפוסט הנוכחי שבו אני אנסה לעשות […]
ימי, לצערי אתה טועה.
אולי היום, אוגוסט 2008, עדיין אי אפשר לקרוא לבלוגר עיתונאי אבל אני משוכנעת שבעוד שנה-שנתיים אפשר יהיה.
הסיבה פשוטה וכמו שגם כתבתי בפוסט ההוא קהל הקוראים בוחר לו לאט לאט את אותם אנשים שהוא קורא ואת אותם אנשים שלטקסטים שהם כותבים הוא מאמין.
אותם אלה, המוצלחים, יהפכו ברבות הזמן למעין עיתונות עצמאית. אחרת. שונה מזו שאנחנו מכירים היום עם דד ליינים והעלאת מחיר עיתון סופשבוע בגלל התייקרות מחירי הנייר.
הקבוצה הזו שיהיה לה קהל קוראים גדול, אם תרצה קהל מנויים גדול, בגלל הסטנדרט שהיא תיצור ושבגללו בעצם יגיעו אנשים ויקראו דווקא אותם, יאמצו לעצמם חלק מכללי האתיקה העיתונאית המוכרת ופרשנות או המלצה שלהם תתפס כהרבה יותר איכותית ורצינית מפרשנות או חשיפה של עיתונאי, רגיל.
אני בטוחה שיהיו עיתונאים "כבדים", כאלה מן נחום ברנעיים, שכל הוויתם תהיה ההגדרה עיתונאי אבל לצידם יתפתחו חברה צעירים, שבקיאים בתחום מסויים והם יהפכו למקור המידע הרשמי.
אל תשכח שהיום אם אתה לא מעריך עיתונאי מסויים או לא אוהב סגנון כתיבה כזה או אחר אתה יכול להתעלם אבל אין לך דרך להעביר משוב אמיתי לעורך של אותו עיתונאי (מעטים עד נדירים האנשים שאשכרה עושים את זה) על "פאקים", על "התחלקויות", על "טעויות".
יהיה לך יותר קל לשאוב את המידע שאתה רוצה מגורם שמקובל עלייך. שאתה בעצם בחרת בו ולא הונחת עלייך.
עם הזמן יהיו בלוגרים עיתונאים. חלקם יהיו טובים, חלקם יהיו דופליקט של עיתונאים של היום. מה שבטוח - המצב כמו שאנחנו מכירים אותו היום ישתנה.
ההבדל בין עיתונאי לבלוגר הוא ביומרה.
בלוגד לא מיימר להיות אוביקטיבי (הוא מעיין פובליציסט), עיתונאי כן.
מה שחשוב היא שקיפות ונטילת אחריות: אם אתה רוצה, תהיה בלוגר, אל תהיה מחויב באתיקה עיתונאית ואל תהנה מההגנות המוקנות לעיתונאים (אי חשיפת מקורות, למשל). ואם אתה רוצה, קח על עצמך את חובות האתיקה, ותהנה מהגנות בהתאם.
מה שקריטי הוא לא ליצור רושם מוטעה, שאתה מתימר לכאורה להיות אובייקטיבי ומיקצועי, ובסתר מקבל כסף ממי שאתה מחווה עליו דעה - זו הונאת הקוראים.