אם מצמצמים את הנפחים (והרי מרבית הקרואים גם ככה לא קוראים 80% מהמלל המיותר שנכתב) אפשר להגיע למוצר סופי מהודק. מעניין. רלוונטי.

אם עיתונאי יודע שהוא צריך להביא סיפור היסטרי אחד במקום 6 לאותו עיתון הוא יתמקד בעבודה עיתונאית במקום לעשות קאט&פייסט להודעות מפגרות שנשלחות בנאטו או לסיפורים היסטריים שהגיעו לקולגות שלו באתרים מתחרים (ולא ימרח עליהם את "הבלעדי" ההזוי).

הבלוגרים לא צריכים להיות אתיים כי מרביתם בכלל לא מכירים את משמעות המילה. הציבור שצורך את הבלוגים הרבה יותר אינטילגנט ומבין שלא כל מה שנכתב הוא אורים ותומים ובלוגר שכותב שטויות – אף אחד לא באמת קורא אותו (מה שמזכיר שיחות עם לקוחות שלא הבינו למה אני מפגישה אותם עם עיתונאי X שלא מבין מהחיים שלו ומי בכלל קורא אותו). לפני כולה 7-8-9 שנים עיתונאי היה מלך. הוא קבע והחליט והפיל והרים אם רק רצה. היום הקוראים מרשים לעצמם לזגזג בין טקסטים לפי שם הכותב או לבלוגרים שאמינים עליהם יותר וזה, אם אתה שואל אותי, התהליך האבולוציוני הכי נכון שיכול לקרות. הטובים נשארים. הפחות הולכים.

וסתם כי העלית.. וזה שעשע אותי.. גל אף פעם לא עצבן אותי. הוא היה קשה ומאוד סלקטיבי אבל אפשר היה לתקשר איתו ולנהל שיחה ולהבין גם למה לא וכשהיו מקרים (בודדים) של כן, ההישג היה אפילו עוד יותר גדול

כשעל ציר ארוך שנים מחיר חומרי הגלם עולה בעוד מחיר התוצרת (מודעה) יורד, לא נותר אלא לחתוך בעלות המכר של התוכן, הידועה בכינוי נחום ברנע.

זה עצוב, זה מרגיז, אבל עיתונים הם עסקים כלכליים, ובעשורים האחרונים, הם לרוב עסקים כלכליים רעים. וכשהמטרה היא למכור יותר עיתונים ככל האפשר, לתפוס את העין בכל מחיר, ולעשות את זה במינימום עלות כתיבה/עריכה/הפקה – התוצאה היא פחות מקצועיות, פחות ערך, פחות עומק, פחות תחקירים, פחות ביקורת על בעלי ההון, יותר שירותים נלווים (ע"ע דה מרקר וגלובס, שהם חברות אירועים עם עיתון).

מה שמפיל אפילו יותר אחריות על הבלוגר "האתי", בהיותו אלטרנטיבה אמיתית לתקשורת הרעה שנחנו צורכים. ודאי שזכותו של הבלוגר לא לקבל עליו את האחריות הזו, אבל אנשים כמו גל מור, למשל (וסהדי במרומים, גל נורא עצבן אותי בהיותי יחצ"ן, ואני עדיין לא מסכים עם רוב ההחלטות המערכתיות שלו), מלמדים שיש פה ושם תקוה.

איך גורמים לעיתונות להתחיל ולמקד תשומת לב גם באמצע? לא רק באותן חברות קבועות שזוכות לסיקור ולאותם מנכ"לים/יזמים שיודעים איך לדבר עם התקשורת וזוכים לקרדיט מפרגן מפה ועד להודעה חדשה, לפעמים גם כשאין להם מוצר אמיתי ביד או כשהדוחות שלהם מתרסקים רבעון אחרי רבעון?

איך גורמים לעיתונות לעסוק לא רק בשוליים ההזויים אלא אשכרה בחברות שמניעות את הכלכלה?

איך הופכים את הטלנבולה הזו לדרמה איכותית?

ואם אתה "בלוגר" שכותב ב"בלוג" שהוא בעצם עיתון ב-HTML, ואתה לא מפעיל על עצמך כללים שהם באמת היסוד הבסיסי לאתיקה – שום דבר יוצא דופן – אז אתה באמת יכול לסובב את עצמך ואת החבר'ה כמה שאתה רוצה, אבל אתה עושה פאול. as simple as that.

רק עוד דוגמא אחת קטנטונת: קחו את גיא ידידנו. נניח שהוא מקבל הצעה לכתוב לחברה טקטסט פנימי. מן מכתב לעובדים, משהו שבאמת לא מזיק לאף אחד. ברגע שהוא קיבל את ההצעה – הוא פסול. פקקט. גמור. לא יכול להתייחס לחברה, למשקיעיה או לסביבתה התחרותית/עסקית, בלי להיות חשוד.

ביום ש"בלוגר" שכותב ב"בלוג" שהוא עיתון דיגטלי, יחיל על עצמו את הכלל הקטן והבסיסי הזה – אפשר יהיה להתייחס אליו כאדם נטול פניות. עד עז הוא מאעכר עם שלושה כדורים באוויר. אז שיגיד שאנחנו מעלים היפותזות. באחריות, ממקום של יועץ לשעבר שניסה לכתוב גם בכובעו כיועץ: זה פשוט לא עובד. המדינה כמו שלנו, אם יש לך פוט פרינט ב-3-4 חברות או 2-3 קרנות, אתה לא יכול לכתוב כלום על התעשייה, בלי לסייע/לפגוע במכריך/מתחריך.

ואגב, העובדה שלבעלי הון יש אינטרס בעיתון היא ידועה, מוכרת ובעייתית. למרות זאת, העיתונאי הסטנדרטי (ואפילו הישראלי המעאפן), לא יארגן לעצמו פרילאנס בחברות שהוא מסקר. ואם הוא יעשה כן – הוא יעוף בבעיטה.

יאיר לפיד מנחה את "אולפן שישי", ומאותו רגע הוא כבר לא מפרסם את בנק הפועלים, כי היה ברור גם לו וגם לרשות השניה שיש טעם לפגם באיש חדשות שמפרסם גוף מסחרי (ואפשר להזכיר בהקשר זה את רפי גינת וגדעון רייכר, שצפצפו על האתיקה ולמרות שהנחו תוכניות צרכנות, פרסמו במקביל מוצרים מסחריים). האיסור הזה נולד במטרה למנוע ניגוד אינטרסים והתערבות של אותו אדם בתכנים החדשותיים במטרה למנוע פגיעה בגורם המסחרי שמשלם לו עבור הופעתו בפרסומות שלו, כלומר נותן לו שירותים.

עכשיו תחליפי את יאיר לפיד ברועי, את אולפן שישי בטק קראנץ' ואת בנק הפועלים בלקוחות של רועי. את עדיין בטוחה שאין כאן בעיה?

שופט פוסל את עצמו מלדון בתיק של נאשם שהוא מכיר, גם אם הוא מוכן להישבע בספר התורה שהוא ישפוט משפט צדק, כי, כמו שאמר גיא, הצדק צריך להראות, לא רק להעשות. כשרועי טוען שאני מעלה מצבים תאורטיים, אני יכול רק להגיד שבשבילי הם אולי תאוריות, אבל הוא היחיד שיודע אם הם קרו בפועל.

הקורא לא אמור להיות בלש ולעשות תחקיר אודות הכותב והאינטרסים שלו. לקורא אין זמן לזה. הכותב צריך להיות נקי כפיים, ועם כל הכבוד, במקרה הזה יש מראית עין של לכלוך.

You're making cyclical arguments. You keep raising theoretical situations and this can go on forever. The fact of the matter is that I'm honest in what I do. I can't be expected to keep counter-arguing the type of situation that you conjure-up.

I'd still be happy if you dropped me a note so we can make proper introductions. roi.carthy@gmail.com

R.

בבלוגוספירה לעומת זאת אני מחזיק בדיעה כל אחד רשאי לנאראטיב משלו וכמו באומנות – אין כזה דבר שאין כזה דבר.

השאלה היא לא כמה זה תקין אלא כמה זה טוב למי שרוצה לצרוך את זה. שנאמר "כואב, תמשיך".

גברים ונשים שמדווחים על יחסי האישות שלהן? לא תקין.
עובדים שמלכלכים על החברה מתוך החברה? לא תקין.
כותבים אנונימיים שעולבים בעובדי ציבור? לא תקין.

כל אלה היו בלתי נסבלים בעיתון – ובצדק. כל אלה הם לחם חוקה של הבלוגוספירה. כל עוד אינם פליליים.

זהו עולם חדש, דפוק ואמיץ. תיהנה ממנו!

אבל אמור, וקורה, השם שני דברים שונים לחלוטין, ולעיתונות ממוסדת יש הרבה יותר אינטרסים והתנהגויות (החל מעסקיות, וכלה בתרבותיות) שדי מחסלות את הסיכוי שזה יקרה (באופן קבוע..)

אתם מתעלמים לחלוטין מהאלמנטים שהופכים טקסט למשהו אחר ממה שהוא במקור – כשמישהו כותב למגירה "להרוג את רבין" הוא לא עובר על עבירה פלילית. כשהוא כותב את זה על שלט ומציג את זה בהפגנה, הוא ייעצר. כשאיש עסקים כותב את דעתו על השוק בבלוג זה מקובל, מצויין ואף מומלץ. כשהוא מחליט לעשות את זה במסגרת של סיקור עיתונאי בכלי בעל תפוצה גבוהה, זה פסול.

ושוב, תקראו לזה "בלוג", "עיתון", "תוכנית טלוויזיה" או "חרושצ'וב" – ככל שהתפוצה עולה, כך הדין והחשבון לקוראים אמור להיות קפדני יותר.

אבל מה אני יודע, אני בסך הכל קורא, לא "בלוגר". אפילו אין לי שם משפחה.