הכתבה "Sex, Drugs and Updating Your Blog", שפורסמה ב- New York Times (צריך וכדאי להרשם) שופכת אור על אופי עבודה שונה ומעניין של מוסיקאי המתפרנס מיצירתו בצורה ווב שתיימית קלאסית, החורגת הרבה מעבר לעניין הבסיסי של קיום אלטרנטיבי כמוסיקאי - מסתמנת כאן צורת חיים ווב שתיימית הניתנת לחיקוי בתחומי עיסוק רבים ומגוונים.
בכתבה מסופר על אחד, Jonathan Coulton, שעזב את משרת המתכנת שלו ופתח בלוג בו הוא מפרסם את שיריו. מאז החל בקריירה המוסיקאלית שלו ב-2005 משקיע ג'ונתן שעות ארוכות כל יום בטיפול בקהל המגיע לבלוג וזה מצידו מחזיר לו אהבה: החל מסולואים לגיטרה הנתרמים על ידי מעריצים, דרך חומרים גרפיים לאתר וקליפים ל- youTube וכלה בעצות לשירים הבאים.
להבדיל מאומנים אחרים הבונים לעצמם אט אט מעמד במועדונים שבמטרופולינים הגדולים, ג'ונתן הוא אמן Longtail קלאסי המגיע לחורים הנידחים ביותר כאשר נרשמים מספיק אנשים לקונצ'רט. באופן זה, הוא מסוגל למלא אולמות בעיירות שלא היו מצליחות לארגן שלושה צופים לאמנים קונבנציונאליים בסדר הגודל שלו. בהחלט לא מדובר בעוד אמן-שבנה-את-עצמו-ב-MySpace, אותה מפלצת המקללת אמנים ב- 15 דקות של תהילה חולפת, אלא בעבודה יומיומית קשה ומתמשכת היוצרת קהילה אמיתית ומספקת פרנסה סבירה לאורך שנים.
אני מאמין ומקווה כי צורה זו של פרנסה, בה אנשים מייצרים מוצרים או שירותים עבור אנשים אחרים, איתם הם מתקשרים במסגרות אינטרנטיות ווב שתיימיות המבוססות על אינטימיות, שיתוף וקהילתיות תהפוך לנפוצה יותר ויותר. בסופו של דבר לא כולנו יכולים להיות ולא כולנו רוצים להיות חלק מתאגידים גדולים והשוליים הם רחבים מספיק כדי לפרנס בכבוד כמות עצומה של אנשים בעלי קול עצמאי ויחודי.
נופתע לגלות כי אפילו הזנב הארוך של ענפים כמו קמעונאות ותעשיה זעירה יכול לפרוח באינטרנט, כאשר אנשים מוכרים או מייצרים מוצרים ייחודיים עבור קהל ייחודי. כל שצריך לעשות הוא ליצור קול חד וברור האומר "אני כאן בשבילכם" ולבנות, לאורך זמן, יחסים שאינם כלכליים גרידא עם קהל המבקרים. צריך להפוך לחלק מחייהם של אנשים אחרים באופן בו הם ישתמשו בשירותכם כדי להבטיח שתשארו בסביבה וכי הרכישה אצלכם גורמת להם להרגיש כי הם תרמו ונתרמו. זוהי כלכלה שאינה כולה סחורות ומחירים, אלא גם ובעיקר סביב סגנון חיים - במובן העמוק יותר של המילה.
