מוסיקאי2.0 כסימן לעתיד לבוא
מאת ימי גליק | 6 תגובותהכתבה "Sex, Drugs and Updating Your Blog", שפורסמה ב- New York Times (צריך וכדאי להרשם) שופכת אור על אופי עבודה שונה ומעניין של מוסיקאי המתפרנס מיצירתו בצורה ווב שתיימית קלאסית, החורגת הרבה מעבר לעניין הבסיסי של קיום אלטרנטיבי כמוסיקאי - מסתמנת כאן צורת חיים ווב שתיימית הניתנת לחיקוי בתחומי עיסוק רבים ומגוונים.
בכתבה מסופר על אחד, Jonathan Coulton, שעזב את משרת המתכנת שלו ופתח בלוג בו הוא מפרסם את שיריו. מאז החל בקריירה המוסיקאלית שלו ב-2005 משקיע ג'ונתן שעות ארוכות כל יום בטיפול בקהל המגיע לבלוג וזה מצידו מחזיר לו אהבה: החל מסולואים לגיטרה הנתרמים על ידי מעריצים, דרך חומרים גרפיים לאתר וקליפים ל- youTube וכלה בעצות לשירים הבאים.
להבדיל מאומנים אחרים הבונים לעצמם אט אט מעמד במועדונים שבמטרופולינים הגדולים, ג'ונתן הוא אמן Longtail קלאסי המגיע לחורים הנידחים ביותר כאשר נרשמים מספיק אנשים לקונצ'רט. באופן זה, הוא מסוגל למלא אולמות בעיירות שלא היו מצליחות לארגן שלושה צופים לאמנים קונבנציונאליים בסדר הגודל שלו. בהחלט לא מדובר בעוד אמן-שבנה-את-עצמו-ב-MySpace, אותה מפלצת המקללת אמנים ב- 15 דקות של תהילה חולפת, אלא בעבודה יומיומית קשה ומתמשכת היוצרת קהילה אמיתית ומספקת פרנסה סבירה לאורך שנים.
אני מאמין ומקווה כי צורה זו של פרנסה, בה אנשים מייצרים מוצרים או שירותים עבור אנשים אחרים, איתם הם מתקשרים במסגרות אינטרנטיות ווב שתיימיות המבוססות על אינטימיות, שיתוף וקהילתיות תהפוך לנפוצה יותר ויותר. בסופו של דבר לא כולנו יכולים להיות ולא כולנו רוצים להיות חלק מתאגידים גדולים והשוליים הם רחבים מספיק כדי לפרנס בכבוד כמות עצומה של אנשים בעלי קול עצמאי ויחודי.
נופתע לגלות כי אפילו הזנב הארוך של ענפים כמו קמעונאות ותעשיה זעירה יכול לפרוח באינטרנט, כאשר אנשים מוכרים או מייצרים מוצרים ייחודיים עבור קהל ייחודי. כל שצריך לעשות הוא ליצור קול חד וברור האומר "אני כאן בשבילכם" ולבנות, לאורך זמן, יחסים שאינם כלכליים גרידא עם קהל המבקרים. צריך להפוך לחלק מחייהם של אנשים אחרים באופן בו הם ישתמשו בשירותכם כדי להבטיח שתשארו בסביבה וכי הרכישה אצלכם גורמת להם להרגיש כי הם תרמו ונתרמו. זוהי כלכלה שאינה כולה סחורות ומחירים, אלא גם ובעיקר סביב סגנון חיים - במובן העמוק יותר של המילה.
כן זה קרה לזורבבלה מישראבלוג, היא פתחה בלוג והפכה לדוגמנית של פלפל.
יש הרבה עתיד בזנב הארוך של סצנת המוסיקה ותעשיית המוסיקה בפרט. פינת הביצה המקומית - דן תורן עשה דבר דומה (אם כי אולי בהקף קטן יותר) באתר שלו, עוד לפני תחילת עידן הווב 2.0
זוהי בעצם חזרה לכלכלה ישנה באיזשהו מקום, לא? חזרה לימי הכפר, בו היצרן הכיר את כל לקוחותיו, ניהל איתם מערכת יחסים אישית ופרטנית. רק שהכפר היום הוא גלובלי והיחסים הם וירטואלים.
התאגידים מייצרים אבסטרקציות (או סימולקרות) של יצרן וצרכן, הופכים אותם לגופים אנונימיים וחסרי פנים. ה"קהילתיות" של ווב 2.0 שכל כך אוהבים לדבר אליה מחזירה אותנו לסוג של מגע אנושי וישיר (גם אם מתווך טכנולוגית). אפקט הזנב הארוך מאפשר לנו ליצור יותר קהילות משותפות-עניין שכאלה. (אם כי אפקט הזנב הארוך כשלעצמו יכול להיות מנוצל באותה מידה גם לצרכים תאגידיים, דוגמת אמאזון).
השאלה היא באמת מה יקרה הלאה (אני לא מאמין לאפשר לחזות, רק לחכות ולראות). האם התעשיה הזעירה תצליח להחזיק מעמד (אולי אף תתחזק), או שהתאגידים יצליחו להשתלט גם על המרחב הוירטואלי. כבר היום, הרי, גדלה נוכחות תאגידית ברשת. לכאורה, תופעת הקניונים (שנגסו קשות בעסקים הקטנים והחריבו לפעמים מרכזים אורבניים) יכולה להתקיים גם במרחב וירטואלי. אני מניח שהתקווה היא לאו דווקא טכנולוגית, אלא בהתעוררות של תודעה חברתית / צרכנית שמכירה בהשפעות ההרסניות של התאגידיות.
ימי, קודם כל כתבה וניתוח נהדרים.
מרגוליס, מתחבר לקו חשיבה שלך.
מאוד מענין. וכבמאי טלוויזיה שרגיל שכל תוכנית שאני עושה מייד "שייכת" למפעל/ערוץ. החלטנו לעשות מעשה ואנחנו יוצרים את סרט הקולנוע הראשון של הווב 2.0 בישראל.
התסריט בעיצומו, יש לנו אתר ובו קורס תסריטאות און ליין.
אני מאוד מאמין בדרך שימי מדבר עליה.
כבמאי סרטים ותוכניות טלוויזיה, אני זומם כבר זמן מה לעשות דברים עצמאיים בבלוג שלי. זה כנראה יקרה בקרוב.
לצלם ולערוך אלו תהליכים מעט יותר יקרים ומסובכים, אבל לאט לאט גם זה ייפתר.
לדעתי - בוד 5 שנים לכל יוצר משמעותי יהיה "ערוץ" משלו בו יוקרנו הפקותיו/שיריו והוא ימכור אותן ישירות לצרכנים כמעט ללא תיווך גורמי המדיה.
בעצם לכולנו יש עצם זנב ללא שימוש …
מה שאני מקווה שיקרה עקב כך זה שתתפתח תרבות עסקית אשר דומה למה שקורה בהולנד. בהולנד מאוד מקובל להקים עסק עצמאי והפתיחות של ארגונים גדולים לקבל שירותים מעסקים קטנים היא יחסית גבוהה.
שינויים טכנולוגיים ותעסוקתיים מכוונים את כולנו לעבר עתיד כזה. יותר ויותר עובדים פנים ארגוניים יוצאים החוצה תוך מתן שירותים לארגון ממנו באו. הטכנולוגיה המאפשרת שהעבודה תהיה בכל מקום ולכן בעצם בשום מקום מסויים.
הווב 2 הוא רק כלי אחד מני רבים שבסך הכולל מחזקים את המגמה ותומכים בה. לדעתי זהו פשוט כלי אופטימלי לניהול קשרי לקוחות (אם הדיון הוא רק עסקי כמובן).
מעניין מה יהיה השלב הבא בהתפתחות הזו?
אולי "קיבוץ" שיתופי של אלפי "דבורים" פעילות ברשת / כוורת?
אולי סוג חדש של אירגון בינלאומי וירטואלי ושטוח לחלוטין?
האם בכלל תהיה התאגדות כלשהי?
איזה כלים נוספים חסרים היום לעצמאי בעל עסק בעולם הוירטואלי?