בעיה של קונספציה - מחשבות נוגות על הבלוגוספירה הישראלית

אורי ברוכין וירדן לוינסקי צריכים יום אחד, בקרוב כך אני מקווה, לקבל את פרס ישראל על פועלם למען האינטרנט בארץ. יותר מכל אחד אחר, לדעתי, הצליחו שני אלה להשפיע על ולקדם את האינטרנט בישראל וזאת ללא ידיעתם של רוב גולשי האינטרנט בארץ. אתר קונספציה ורשימת התפוצה של הקולקטיב מרתקים כבר שנים כמעט את כל מי שעוסק בצדדים הפרקטיים של בניית מיזמי אינטרנט בארץ ורשימות הוא ביתם של כמה מהבלוגים הטובים שנכתבו במקומותינו והאכסניה האיכותית ביותר הקיימת כיום. עד כאן סופרלטיבים. ועכשיו:
רשימות היא הטעות העצובה (ואולי המזיקה) ביותר שקרתה לבלוגוספירה בישראל בימי קיומה. למה?

הבלוגים, כפי שוודאי ידוע לכם, אינם עשויים מקשה אחת. רובם מתארים את יסורי נפשם של כותבים רגישים, את יומן המבצעים של בני עשרה, מכתבים ושירים למגירה ודעות וטענות מגוונות. גם מבחינת איכותם הם נבדלים זה מזה כשחלקם כתובים ביד אמן ומרביתם לא.
מערכות הבלוגים שקמו בארץ, כמו זו של ישראבלוג, קיבלו בידיים פתוחות את כולם וסיפקו להם אכסניה. כדרכן של אכסניות התנאים לא משהו וחשוב מכך, אתה לא ישן לבד בחדר. מצד אחד שלך מקבלת "מכופפת הבננות" אורחים ומצד שני ממלמל לו "ירוק עולה" סיפורי אליפות. זה התאים ללא מעט אנשים אבל לרבים אחרים, ובמיוחד לאלה הרוצים תנאים משופרים מאלו כדי להגג בציבור זה פשוט לא נראה סביר.
מאחר ומערכות בלוגים דוברות אנגלית לא תמכו בעברית בהצטיינות וגיור סביר של מערכות למשתמש בודד עוד לא נראה באופק שקע העסק בתרדמה עבור אוכלוסיה זו. ואז, במאי 2003 באה רשימות.

אורי וירדן אמונים היטב על הקשר בין צורה ותוכן והאתר שהקימו נראה נפלא ותפקד מצויין כשהוא מארח כמה מהדמויות הבולטות בסצנת האינטרנט המקומית (מי אמר דרור פויר וגדי שמשון), וכן כמה סופרים צעירים ואנשי אקדמיה. זה נראה טוב, טוב מאד, ותנאי ההצטרפות נראו סבירים ביותר שהרי מי לא רוצה "אנשים שיודעים לכתוב באופן שיעניין קהל קוראים סקרן שמחפש תכנים איכותיים ומקוריים"? אלא שמישהו היה צריך לבחור אותם ומכאן הכל השתבש.
חייבים יד עורכת באינטרנט, אחרת מקבלים את Google News ופתיחה של הרישום לכניסת ההמונים היתה הופכת את רשימות לעוד ישראבלוג, אך מה שהתפתח למסיבת "חבר מביא חבר" יצר את מועדון החברים שהוא רשימות של היום. מה שהיה אמור להיות רשת ההילטון של הבלוגוספירה הישראלית נדמה לנסיון עצוב מעט ליצור את השולחן העגול של מלון Algonquin, קרי - לייצר סוג של אליטה תרבותית מצומצמת אך משפיעה. הכשל בכל הרעיון הוא הדרישה מאנשים עם מעט כבוד עצמי לבקש מ-"ועדת הקבלה" להתקבל לאתר כשהקריטריון היחיד הוא רצונה הטוב של אותה ועדה. זה משאיר שני סוגים עיקריים של מבקשים: חברים ומי שאינם חסים על כבודם. זה לא יכול להגמר טוב.

אין לי טענות אל השניים על שבחרו בדרך זו עבור עצמם. אם המחיר של לפתוח את רשת הילטון הוא לדבר כל היום עסקים ולהיות ההורים של פריס, אני לא בטוח שהייתי בוחר בדרך זו בעצמי. ההעדפה לשקוע במעגל הנעים והחמים של המקורבים חברתית ואידאולוגית היא טבעית ומובנת אבל בני אדם, היה לכם את הכלי הטוב ביותר בנמצא לניהול קהילת בלוגים! זהו? זה מה שאפשר לעשות עם זה?
למרבה הצער, כמה מהכותבים שהיו יכולים להיות החלוצים והמובילים של "ההילטון של אתרי הבלוגים" מצאו את מקומם ברשימות ונעלמו מעינו של קהל רחב בהרבה משהיה יכול להיות להם. במובן מסויים האתר מילא את הנישה, אך לא סיפק את הסחורה ובכך גרם נזק לא מועט לבלוגוספירה הישראלית.

אפשר להציע?
פיתחו מותג נוסף בעל תנאי כניסה מוסכמים וברורים. רשאים לפתוח בלוג כל מי שכתב ספר, מי שפתח תערוכה, הקים אתר. מי שעשה סרט, כתב תזה, פרסם מאמר בעיתון או מגאזין נחשב, מי שהקים עסק. בקיצור, כל מי שעשה משהו משמעותי בחייו. לא, לא הכל יהיה מעניין, זה בסדר, גם ברשימות לא הכל מעניין.
את דף הבית הפכו לפורמט מגאזיני והציגו בו קטעים מהפוסטים הנצפים ביותר. הגבילו את המשלוח לפוסט אחד ליום עבור כל כותב - גרפומניה זאת מחלה, מי כמוני יודע.

המצב הולך ומשתנה וכלים כמו גיור הוורדפרס של רן יניב הרטשטיין המאכלס את הבלוג שלנו ו- הבלוג העסקי החדש של גלובס מספקים אפשרויות ביטוי למי שעד היום דמם או בחר בפתרונות אלגנטיים פחות. עדיין, יש יתרון עצום לאתר בלוגים איכותי עם מגוון של כותבים מוכשרים. רשימות, עוד לא מאוחר להשתנות!