Facebook.com, אתר הסטודנטים האמריקאי, הודיע באמצעות Business Week כי הוא מסרב להצעת רכישה בסך 750 מיליון דולר מגורם עלום שם והוא מעלה את הרף ל-2 מיליארד דולר (לנו זה עולה יותר). עיון זריז ב- TechCrunch יספק לכם את ההסבר האסטרטגי לידיעה (טקטיקת השמועות שהביאה ל- Skype את הסכום הנאה של 4.1 מיליארד) אך כל זה אינו מסביר איזו סיבה אמיתית יש לגוף מסחרי שפוי בדעתו לשלם את הסכום הנ"ל. הבה ננסה להבין.על פניו אין כל סיבה לשלם כמעט פי 4 עבור אתר בעל רבע מכמות הכניסות והמשתמשים של MySpace אך ישנן עוד כמה סטטיסטיקות שכדאי לדעת. 85% מהסטודנטים במוסדות מהם ניתן להרשם ל- Facebook מנויים על השירות וכמו שכתבנו על MySpace - אם אתה סטודנט אמריקאי אתה שם. בימים אלה ממש נכנס השירות לבתי הספר וגם אם יגיע רק למחצית מאחוזי החדירה המדהימים שבאוניברסיטאות הרי שמדובר בעשרות מיליוני משתמשים נוספים. או קיי, תגידו, אז זאת תהיה אימפריה בגודל של MySpace, מה רע ב- 750 מיליון? התשובה, רבותי, טמונה בפילוח.בניגוד ל- MySpace יודע Facebook לא רק היכן אתם גרים ולומדים אלא את רמת ההכנסות של הוריכם כפי שהיא משתקפת מנתונים אלה, את תחום העיסוק המקצועי שלכם ואת הרגלי הצריכה של חבריכם לכיתה. ולמה חשוב לדעת את כל הפרטים הללו? כי ההבדל בהכנסות בין פרסום מפולח לפרסום גורף יכול להגיע לפי 10. מאחר ו- MySpace מודעים לפרטים כמו מיקום, גיל ומין הרי שהם אינם נטולי יכולת פילוח בעצמם אך אין כל השוואה בין השניים ומרגע שתתבצע ההשתלטות על בתי הספר יעמוד מולנו גוף הפרסום המפולח מספר אחת בעולם המקוון.רוצים לחשוב קצת קדימה? חישבו על שירות דמוי LinkedIn המסופק למשתמשים כשרשתות ההיכרות מתקופת הלימודים כבר מוזנות למערכת, על התממשקות לשירותי השמה, על ריבוא שירותי תוכן בהם אפשר לעניין בוגרי מוסדות חינוך. 750 מיליון? הצחקתם אותנו.

ההשקעה ב- Netvibes (ראו פרטים ב- TechCrunch) מהווה אירוע בעל עניין מיוחד עבורנו מאחר ומדובר בחברת בועת Web2.0 קלאסית מזן ה- Start Pages, אליו משתייכים בין השאר דף הבית של גוגל, Goowy, favoor, protopage, PageFlakes, escobo ו- MyHommy דובר העברית. בדף בית שכזה אתם מגדירים לעצמכם את כל המידע (חדשות, כלכלה, ספורט ממקורות לפי בחירתכם) והיישומונים (רשימת הודעות דואר אחרונות, רשימות ToDo, פתקיות וכו') הדרושים לכם כדי לעבור את היום. אמרנו בועה, לא?הנקודה המעניינת הראשונה היא עצם ההשקעה בחברה ללא הכנסות. עבור המשתמש מדובר בשירות מועיל אך עד היום לא גילינו מהו בדיוק הערך המוסף עבור המפתח, או במילים אחרות - עדיין לא נתגלה מודל עסקי. כבר דנתי כאן בשאלה האם זקוקים מייזמי Web2.0 למודל עסקי וההשקעה המדוברת מוכיחה את טענתי כי "היכן שיש קהל בסופו של דבר יש כסף". מעל למיליון משתמשים עשו את Netvibes לביתם וצריך כישרון מופלא כדי לא לעשות כסף מכמה מיליוני צפיות יומיות באתר. גם המשקיעים מאמינים בכך ומי שיביא משתמשים יזכה לראות השקעות - גם ללא הכנסות מיידיות.

הנקודה השניה נוגעת למיקום ההשקעה במחזור החיים של החברה. למרות שההשקעה מכונה בדיווחים כ- Seed, הרי שהיא מתבצעת הרבה לאחר השלמת והשקת השירות, כאשר יש באמתחתו יותר ממליון משתמשים. ייתכן ומתפתח כאן עיקרון שחשוב לעמוד עליו: אם בעבר הנחנו כי משקיעים רוצים לראות מייזמי אינטרנט עובדים בטרם ישקיעו הרי שבמקרים הולכים ומתרבים הם רוצים לראות מייזמים עם הצלחה מוכחת בטרם ישקיעו. תפקידה הקלאסי של השקעת ה- Seed משתנה בסביבת הרשת ובמקום לספק את האמצעים להשלמת השירות ולהשקתו ההשקעה משמשת להרחבת פעילות קיימת ויישום מודל עסקי בתוך שירות פופלארי קיים. אפשרות נוספת, רדיקאלית עוד יותר, היא כי מדובר בהשקעה הקונה למייזם זמן כדי לרכוש עוד כמה מליוני משתמשים ולהרכש בשלב מאוחר יותר על ידי Yahoo/Google/Newscorp בתנאים מועדפים. בכל מקרה, מי שבונה על השקעת Seed טוב לו שיקח נשימה ארוכה.

הנקודה השלישית מתייחסת למיקומם הגיאוגרפי ואופיים של המיזם (שמרכזו באנגליה עם משרדים בצרפת) והמשקיעים (קרן אירופאית, 2 אנג'לים "זרים" ואנג'ל אמריקאי בודד, כולם בעלי רקע בתחום). לדעתי אנו חזויים לראות יותר ויותר מייזמים,יזמים ומשקיעים שאינם אמריקאים וההשקעות ילכו ויתפצלו בין מספר רב של אנג'לים בעלי רקע בתחום. הדבר נובע מרתיעתן של הטבעית של קרנות מהשקעות מעין אלו (להבנת הקונפליקט ראו התייחסותי להשקעות הקרנות במייזמי תוכן) אך אנג'לים בעלי רקע של יזמות אינטרנט המבינים וחיים את התופעה יכולים להשקיע בקלות רבה יותר, כל עוד לא מדובר בסכומי ענק. בדרך כלל פיצול שכזה יסבך סבבי גיוס נוספים ומרמז על גישת ה- Silver Bullet ("כדור הכסף" - הימור על נסיון בודד להצליח) אך במקרה זה מדובר במשקיעים שהם כוכבי על טכנולוגיים (ראו בקישור ל- TechCrunch) היכולים, במידה והמיזם מצליח, לארגן השקעות נוספות בקלות יחסית גם מגורמים חיצוניים.

מהמקרה המדובר אני למד כי ניתן לגייס כסף למייזם Web2.0 בועתי בתנאי שיש כמות משתמשים משמעותית וכי יש להתכונן לבנייה והפעלה של מייזם שכזה ללא תמיכה כל עוד לא נוצרה מסת המשתמשים המתבקשת. כמו כן, לא מזיק לחשוב על גיוס ההון בצורה יצירתית ובמקרה של חוסר יכולת לעניין קרנות מקומיות עדיין יש תקווה בקרב קבוצות אנג'לים מקומיות ובינלאומיות, ביחוד כשמדובר באנשים מהתחום היודעים לזהות הזדמנויות.

אורי ברוכין וירדן לוינסקי צריכים יום אחד, בקרוב כך אני מקווה, לקבל את פרס ישראל על פועלם למען האינטרנט בארץ. יותר מכל אחד אחר, לדעתי, הצליחו שני אלה להשפיע על ולקדם את האינטרנט בישראל וזאת ללא ידיעתם של רוב גולשי האינטרנט בארץ. אתר קונספציה ורשימת התפוצה של הקולקטיב מרתקים כבר שנים כמעט את כל מי שעוסק בצדדים הפרקטיים של בניית מיזמי אינטרנט בארץ ורשימות הוא ביתם של כמה מהבלוגים הטובים שנכתבו במקומותינו והאכסניה האיכותית ביותר הקיימת כיום. עד כאן סופרלטיבים. ועכשיו:
רשימות היא הטעות העצובה (ואולי המזיקה) ביותר שקרתה לבלוגוספירה בישראל בימי קיומה. למה?

הבלוגים, כפי שוודאי ידוע לכם, אינם עשויים מקשה אחת. רובם מתארים את יסורי נפשם של כותבים רגישים, את יומן המבצעים של בני עשרה, מכתבים ושירים למגירה ודעות וטענות מגוונות. גם מבחינת איכותם הם נבדלים זה מזה כשחלקם כתובים ביד אמן ומרביתם לא.
מערכות הבלוגים שקמו בארץ, כמו זו של ישראבלוג, קיבלו בידיים פתוחות את כולם וסיפקו להם אכסניה. כדרכן של אכסניות התנאים לא משהו וחשוב מכך, אתה לא ישן לבד בחדר. מצד אחד שלך מקבלת "מכופפת הבננות" אורחים ומצד שני ממלמל לו "ירוק עולה" סיפורי אליפות. זה התאים ללא מעט אנשים אבל לרבים אחרים, ובמיוחד לאלה הרוצים תנאים משופרים מאלו כדי להגג בציבור זה פשוט לא נראה סביר.
מאחר ומערכות בלוגים דוברות אנגלית לא תמכו בעברית בהצטיינות וגיור סביר של מערכות למשתמש בודד עוד לא נראה באופק שקע העסק בתרדמה עבור אוכלוסיה זו. ואז, במאי 2003 באה רשימות.

אורי וירדן אמונים היטב על הקשר בין צורה ותוכן והאתר שהקימו נראה נפלא ותפקד מצויין כשהוא מארח כמה מהדמויות הבולטות בסצנת האינטרנט המקומית (מי אמר דרור פויר וגדי שמשון), וכן כמה סופרים צעירים ואנשי אקדמיה. זה נראה טוב, טוב מאד, ותנאי ההצטרפות נראו סבירים ביותר שהרי מי לא רוצה "אנשים שיודעים לכתוב באופן שיעניין קהל קוראים סקרן שמחפש תכנים איכותיים ומקוריים"? אלא שמישהו היה צריך לבחור אותם ומכאן הכל השתבש.
חייבים יד עורכת באינטרנט, אחרת מקבלים את Google News ופתיחה של הרישום לכניסת ההמונים היתה הופכת את רשימות לעוד ישראבלוג, אך מה שהתפתח למסיבת "חבר מביא חבר" יצר את מועדון החברים שהוא רשימות של היום. מה שהיה אמור להיות רשת ההילטון של הבלוגוספירה הישראלית נדמה לנסיון עצוב מעט ליצור את השולחן העגול של מלון Algonquin, קרי - לייצר סוג של אליטה תרבותית מצומצמת אך משפיעה. הכשל בכל הרעיון הוא הדרישה מאנשים עם מעט כבוד עצמי לבקש מ-"ועדת הקבלה" להתקבל לאתר כשהקריטריון היחיד הוא רצונה הטוב של אותה ועדה. זה משאיר שני סוגים עיקריים של מבקשים: חברים ומי שאינם חסים על כבודם. זה לא יכול להגמר טוב.

אין לי טענות אל השניים על שבחרו בדרך זו עבור עצמם. אם המחיר של לפתוח את רשת הילטון הוא לדבר כל היום עסקים ולהיות ההורים של פריס, אני לא בטוח שהייתי בוחר בדרך זו בעצמי. ההעדפה לשקוע במעגל הנעים והחמים של המקורבים חברתית ואידאולוגית היא טבעית ומובנת אבל בני אדם, היה לכם את הכלי הטוב ביותר בנמצא לניהול קהילת בלוגים! זהו? זה מה שאפשר לעשות עם זה?
למרבה הצער, כמה מהכותבים שהיו יכולים להיות החלוצים והמובילים של "ההילטון של אתרי הבלוגים" מצאו את מקומם ברשימות ונעלמו מעינו של קהל רחב בהרבה משהיה יכול להיות להם. במובן מסויים האתר מילא את הנישה, אך לא סיפק את הסחורה ובכך גרם נזק לא מועט לבלוגוספירה הישראלית.

אפשר להציע?
פיתחו מותג נוסף בעל תנאי כניסה מוסכמים וברורים. רשאים לפתוח בלוג כל מי שכתב ספר, מי שפתח תערוכה, הקים אתר. מי שעשה סרט, כתב תזה, פרסם מאמר בעיתון או מגאזין נחשב, מי שהקים עסק. בקיצור, כל מי שעשה משהו משמעותי בחייו. לא, לא הכל יהיה מעניין, זה בסדר, גם ברשימות לא הכל מעניין.
את דף הבית הפכו לפורמט מגאזיני והציגו בו קטעים מהפוסטים הנצפים ביותר. הגבילו את המשלוח לפוסט אחד ליום עבור כל כותב - גרפומניה זאת מחלה, מי כמוני יודע.

המצב הולך ומשתנה וכלים כמו גיור הוורדפרס של רן יניב הרטשטיין המאכלס את הבלוג שלנו ו- הבלוג העסקי החדש של גלובס מספקים אפשרויות ביטוי למי שעד היום דמם או בחר בפתרונות אלגנטיים פחות. עדיין, יש יתרון עצום לאתר בלוגים איכותי עם מגוון של כותבים מוכשרים. רשימות, עוד לא מאוחר להשתנות!

בעיית המודל העיסקי (או העדרו) במיזמי האינטרנט של התקופה האחרונה - ואלו של Web2.0 במיוחד - מטרידה הרבה אנשים בזמן אחרון. אני אינני נמנה עליהם.מאמרים כמו WTF2.0 ו- Making Web2.0 Pay מביעים תהייה על ההגיון שבהקמת שירותי ווב ללא מודל עיסקי מוצק, כזה המסביר באותות ובמופתים כיצד השירות יהפוך לרווחי תוך X זמן. כמה יעלה להביא משתמש? כמה ירוויח השירות על אותו משתמש ליחידת זמן (יום/שבוע/חודש)? מה אורך חייו (ביחידות זמן) של המשתמש הממוצע במערכת?
אותם אזרחים מודאגים מביטים במיזמים היוצאים כעל סרט-נע מ- TechCrunch ומנענעים ראשם בחוסר אמון. "ההתרסקות הבאה כבר בדרך!" הם מבטיחים לנו "זוהי הבועה הישנה All over again". והם טועים ביותר ממובן אחד.

הטעות הראשונה היא לחשוב כמו קרנות ומה שנכון לקרנות לא נכון ליזמים ב- 99% מהמקרים.
מה חושבות הקרנות? על כסף, כסף גדול. והיזם לא רוצה כסף גדול? בטח רוצה, אבל ליזם יש סדרה ארוכה של ערכים מוספים מהמיזם הנעדרים לחלוטין מתהליך קבלת ההחלטות של הקרן.
הקרן הממוצעת מעוניינת להשקיע במיזם כמה מליוני דולרים ולהרוויח כמה מאות מליונים, ואם לא מאות אז עשרות רבות. היזם הממוצע רוצה עניין, הכרה, הזדמנויות עיסקיות ותעסוקתיות, כסף קטן, בינוני, גדול. הוא רוצה חוויה. אם יצאו מזה $50m בחשבון הבנק מה טוב, אבל גם כותרת בעיתון, הכנסה צדדית קטנה והרבה עניין יספקו אותו ברוב המקרים. כבר הזכרתי את נושא האקולוגיה של האינטרנט ובהקשר זה הקרנות מחפשות את עצי הענק של יער האינטרנט בעוד הרוב המוחלט של היזמים היו שמחים להיות גם שיח, להתקיים בכבוד מעסק שהם הקימו במו ידיהם.

הטעות השניה היא לנסות ולקבוע ממה ייעשה כסף וממה לא. אם השירות איכותי (ובר מזל) הוא ימשוך קהל והיכן שיש קהל בסופו של דבר יש כסף. אני כבר נישנשתי את כובעי יותר מפעם אחת לאחר שהלעזתי על אתרים שלעולם לא יעשו כסף והיום הם מנפיקים ו/או מרוויחים עשרות ומאות מליונים. נכון, יש עסקים בעלי מובהקות גבוהה, כאלה שאתה בוחן ואומר - אין צ'אנס שבעולם שהם לא יצליחו, אבל יש כמות גדולה בהרבה של אתרים שאין כל דרך לצפות את הצלחתם חוץ מלנסות.

בסופו של דבר יקומו ויפלו אתרים רבים. בדומה לבתי קפה, רובם ייסגרו תוך שנה-שנתיים ומאלה שישרדו הרוב המכריע ישאר בית קפה קטן בפינת הרחוב. אחוז קטן מאלה יהפוך לעסק משגשג ואחד למליון יהפוך לסטארבקס - וטוב שכך. אנו לא חוזים באנומליה - נהפוך הוא, זוהי התוצאה החיובית של התבגרות האינטרנט והיא תלך ותגבר.

הבועה הראשונה הוקמה בהשקעות ענק של קרנות ואנג'לים. הבועה הנוכחית, אם ניתן לקרוא לה בועה, מוקמת ברובה על חשבון העלות האלטרנטיבית של יזמיה ומהווה הגשמת חלום עבורם. מה אכפת לכם לתת להם ליהנות?

שבוע טוב,

Dear Yami (hope I spelled your name correctly),

I read your piece today in Captain Internet. Thank you for your recommendations - all 3 programs you have recommended are extremely useful.

I just wanted to point out one issue with something you wrote (and I apologize - I cannot use Hebrew on my computer here at work): "yeshnam anashim she'einam ohavim achbarim. Kach stam." Well - lo meduyak. There are millions of Internet users worldwide who are unable to use the mouse due to various disabilities: blind people, who rely on screen reading software to read the contents to them; people with severe arthritis, for whom the use of the mouse is virtually impossible; paralyzed people who use an eyetracker or speech commands to "click" links; people suffering from cerebral palsy (shituk mochin) or Parkinson’s, who simply do not have the motoric control needed to use the mouse; people who are missing an arm, and who might be using a one-handed keyboard; etc.

A common misconception is that people with disabilities do not use the Internet. Which is, of course, completely untrue. Ironically enough, for these very people - more than for "healthy" people - the Internet is a true lifeline. It lets them do things that they are simply not able to do otherwise - online banking, ordering groceries, reading the newspaper, buying books and DVD’s (or any other thing, for that matter), participating in forums and chats, etc. etc. - all things that are huge hassles for them - or even impossible - if they need to leave the house.

Therefore, developments such as idioRamp, that to us seem unnecessary or "mesha'ashe'a", can actually improve a disabled person’s quality of life tremendously.

I work as a programmer for a company that develops software for the American government. Every piece of software, every Web site, every application that we write has to be accessible to people with disabilities. One of the tests for that (among others) is whether the application/site is functional without any use of the mouse (in other words, can the user "Tab" through sargeley nivut in a way that makes sense?). Unfortunately, the public awareness for these issues in Israel is still very low, which is ironic, given the relatively high number of nechey tsahal/nifga'ey peulot terror, etc…

Anyway, just wanted to give you another perspective. Feel free to write back and let me know what you think.

Thanks,

Yael.